לָבָן הָאֲרַמִּי הָיָה אָדָם לֹא יָשָׁר. הוּא הִבְטִיחַ לְיַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה, אֲבָל בַּסּוֹף הוּא הֶחְלִיף אֶת רָחֵל בְּלֵאָה. לְעֻמָּתוֹ, רָחֵל אִמֵּנוּ הָיְתָה צַדֶּקֶת בִּמְיֻחָד וְהִיא דְּאָגָה לְכָךְ שֶׁלֵּאָה לֹא תִּתְבַּיֵּשׁ כַּאֲשֶׁר הִיא תִּפְגּוֹשׁ אֶת יַעֲקֹב. לָכֵן הִיא מָסְרָה לְלֵאָה אֶת הַסִּמָּנִים הַמְּיֻחָדִים שֶׁיַּעֲקֹב נָתַן לָהּ. חֲכָמֵינוּ אָמְרוּ שֶׁהַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה שֶׁל רָחֵל הָיָה כָּל כָּךְ חָשׁוּב, עַד שֶׁבִּזְכוּתוֹ עַם יִשְׂרָאֵל זוֹכֶה לַחֲזוֹר מֵהַגָּלוּת! כָּל כָּךְ עָצְמָתִית הַדְּאָגָה לְכָךְ שֶׁהָאַחֵר לֹא יִתְבַּיֵּשׁ. אָז אִם אֲנַחְנוּ רוֹאִים שֶׁמִּישֶׁהוּ בִּסְבִיבָתֵנוּ עָלוּל לְהִתְבַּיֵּשׁ, בֹּאוּ וְנִשְׁתַּדֵּל לַעֲזוֹר לוֹ וְלִמְנוֹעַ מִמֶּנּוּ אֶת הַבּוּשָׁה. בְּוַדָּאי וּבְוַדָּאי שֶׁאָסוּר לָנוּ לְבַיֵּשׁ מִישֶׁהוּ אַחֵר בְּעַצְמֵנוּ. בִּזְכוּת הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים וְהָאַהֲבָה שֶׁבֵּינֵנוּ נִזְכֶּה שֶׁיִּהְיוּ לָנוּ דְּבָרִים טוֹבִים בְּעֶזְרַת ה'.