יוֹסֵף הַצַּדִּיק עָבַר קְשָׁיִים רַבִּים בְּחַיָּיו. כַּמּוּבָן, הַדָּבָר הַקָּשָׁה בְּיוֹתֵר שֶׁאֵרַע לוֹ הָיְתָה הַמְּכִירָה שֶׁהוּא נִמְכַּר עַל יְדֵי אֶחָיו. הוּא הָפַךְ לְעֶבֶד וְהֻכְנַס לְבֵית הַכֶּלֶא. אֲבָל כְּמוֹ שֶׁהוּא רָאָה בַּחֲלוֹמוֹתָיו, הַצָּרוֹת הַקָּשׁוֹת שֶׁלּוֹ הֵן אֵלּוּ שֶׁהֵבִיאוּ אוֹתוֹ לִגְדֻלָּה וּלְמַלְכוּת. הַאִם יוֹסֵף הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת מִשְׁנֶה לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם בְּלִי הַצָּרוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ? לֹא בָּטוּחַ… מִיּוֹסֵף אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִלְמוֹד גַּם לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל וְגַם לְעַצְמֵנוּ. גַּם כְּשֶׁמַּשֶּׁהוּ קָשֶׁה לָנוּ, אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לְצַפּוֹת וּלְקַוּוֹת שֶׁיֵּצֵא מִכָּךְ טוֹב וְאוֹר. הַתִּקְוָה וְהָאֱמוּנָה שֶׁלָּנוּ הֵן שֶׁנּוֹתְנוֹת לָנוּ כֹּחַ וְעוֹזְרוֹת לָנוּ לָצֵאת מֵהַקְּשָׁיִּים שֶׁלָּנוּ לְמַצָּב הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב. כְּמוֹ הָאֱמוּנָה שֶׁהָיְתָה בְּלִבָּם שֶׁל הַמַּכַּבִּים, שֶׁבִּזְכוּתָהּ הֵם הִצְלִיחוֹ לְסַלֵּק אֶת הַיְּוָנִים, וּלְטַהֵר אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ!
תפריט
