סיפור מאת: אברהם ישעיהו גלסר
שמִי יְגְאַל. אַנִי גַר בֵּרֵחוֹבוֹת וְאַנִי מְחַנֵך כִּיתַה ג' בְּבְּיְת הסְפֵר בְּנֵתִיבוֹת כְּבַר כִּמְעַט שמונה שנים.
בַּפַּעָם הַרִאְשוֹנַה, בַּה הְגַעָתִי לְבֵּיְת הַסֵפֵר, (כֵּמוֹרֵה) פַּגָשְתִי אְת שְמוּאֵל, הַמֵחָנֵך שְל כּיִתַה ו'.
מיד כששמואל ראה אותי היה נראה לי שאני לא מוצא חן בעיניו, היה לו מבט משוּנה בעינו, מין מבט של דחייה.
הוּא אַמָר לְכֹּל הַמוֹרִים בְּבְּיְת הַסֵפֵר שְאַנִי לֹא יוֹדֵע אְיְך לְחַנֵך, וְשֵאַנִי מַכֵּה אְת הַתָלְמִידִים
שְלִי כְּשֵהֵם קְצַת מַפְרִיעִים. סִיפַּרְתִי אְת זְה לְאִשְתִי אַך הִיא אַמְרָה שְאֵתְעָלֵם.
זְה מְאוֹד פַּגָע בִּי, נִיסִיתִי לוֹמַר אְת זְה למנהל, אַך גַם הוא אַמְר שְאֵתְעַלֵם.
וְאַז נִכְנַסְתִי לְדִיכַּאוֹן. וְאַפִילוּ חַשָבְתִי לַקָחַת כַּמָה יְמֵי חוּפְשַה, אַך אִשְתִי סֵיְרְבַה בְּכֹּל תוֹקֵף.
הְמְשַכְתִי לְלַמֵד אַך בְּלִי חְשֵק. בְּמֵשֶך הַזְמָן גַם אִשְתִי הְבִינַה שְקוֹרֵה לִי מַשֵהוּ.
אַז אִשְתִי אָמְרַה לִי שְאֵלֶך שוב לַמֵנָהֶל לבקש כמה ימי חופשה. הַלָכְתִי לַמֵנָהֶל וְבִּיקַשְתִי כַּמָה יְמֵי חופְשַה, הַמֵנָהֶל הִתְפַּלֵא אַך לא סירב, אולי משום שלא לקחתי אפילו יום חופשה אחד, מאז שהתחלתי לחנך. אני ואשתי נסענו לחופשה במלון, מכיוון שרציתי לנוח ולהירגע, ולחשוב על המצב שנכנסתי אליו. כשהגענו למלון הייתי עייף מאוד מהנסיעה, ונכנסתי ישר למיטה. כשהתעוררתי בבוקר אשתי כבר הייתה ערה, ומוכנה לארוחת בוקר. כשנכנסנו לחדר האוכל במלון, לפתע שמעתי קול מוכר, לקח לי כמה רגעים לקלוט שהקול ששמעתי היה הקול של שמואל, המחנך שהציק לי בבי״ס.
הרגשתי כאילו השמים נופלים עלי. היססתי אם לפנות אליו, ולבסוף החלטתי לגשת אליו ושאלתי אותו מה הוא עושה כאן? והוא ענה לי שהמנהל שלח אותו לכאן. ״המנהל אמר לי שתחכה לי שם הפתעה.״ אז כנראה שאני ההפתעה שהמנהל אמר לך. למה את עושה לי את כל הדברים האלה? שאלתי אותו. למה אתה אומר עליי לשון הרע וכל מיני דברים רעים? שאלתי אותו אם יוכל לבוא אלי בצהריים, למרות שלא ממש ידעתי מה אני הולך להגיד לו. החלטתי שארגיש באותו רגע מה אגיד לו.
ככל שהתקרבה השעה שהוא היה אמור להגיע שמחתי יותר ויותר על ההזדמנות שאוכל סוף-סוף להשלים איתו. הרגע המיוחל הגיע, שמעתי נקישות בדלת. שמואל ניכנס במבט מושפל. נראה שהמצב שהיינו בו באותו רגע הביך אותו. לעומתו אני דווקא הייתי שמח. 'יש לך הסבר לכל הדברים שאתה עושה לי?' הוא הרהר לרגע, ואז אמר:
'תנסה להיזכר לפני 20 שנה כשהיית בבי'ס, באיזה מעמד חברתי היית?'
ברגע אחד נזכרתי בהכל, בתחילת כיתה ד' הצטרף אלינו לכיתה ילד חדש בשם שמוליק.
מהר מאוד זיהיתי את חוסר הביטחון שלו, זה כנראה היה בגלל שהיה נמוך. מבחינתי זו הייתה סיבה מספיק טובה כדי להציק לו. הייתי דוחף אותו, צוחק על הגובה שלו. הצקתי לו בשיעור, בהפסקה, בחזור מבית- הספר.
כעבור זמן מה גם חבריי הצטרפו אלי, לא חשבתי בכלל מה הוא מרגיש, ואיך זה משפיע עליו. כך היה במשך מספר שנים עד שהתפלגו דרכינו וכל אחד הלך לישיבה אחרת. שמואל סיפר לי את מה שהרגע נזכרתי בו. הוא סיפר לי שכל יום היה בוכה אחרי הלימודים, ולא מבין למה עשיתי לו את זה. ושבגלל שאף אחד לא רצה להיות חבר שלו, כבר רצה לעזוב את בית הספר. הרגשתי בושה גדולה, וחרטה על מה שעשיתי לו. לא האמנתי שמה שעשיתי לו כל-כך השפיע עליו ופגע בו. לא האמנתי שאני אומר לו את זה, אבל אמרתי לו שאני מצטער על כל מה שעשיתי לו כל השנים. לאחר כמה שניות של שתיקה מביכה, שמואל אמר שהוא גם מצטער על היחס שלו כלפיי. אבן גדולה נגולה מעל ליבי.
עמדנו שנינו והסתכלנו אחד על השני, כשלפתע שמואל ניגש אלי וחיבק אותי. עיניי שנינו דמעו מהתרגשות, היה ברור לשנינו שזאת התחלה של חברות מופלאה. וכך באמת היה מאז ועד עצם היום הזה.
