אור ותפארת והכד האחרון פרק ט

'מה אתם עושים כאן?' צעק החייל היווני ותפס את אור ותפארת בחוזקה. 
אור ותפארת שתקו ולא ידעו מה לענות. ואז החייל המשיך: 'רגע, אתם לא הילדים מהמודעה?'
אור לא ידע מה לעשות. כל הדרך שעברנו היתה לחינם? ובעודו חושב כך פתאום החייל היווני התמוטט. 
מאחורי החייל עמדה דודה יוכבד עם מחבת גדולה בידה. 
'נתתי לו ישר בראש!' אמרה דודה יוכבד וכולנו התגלגלנו מצחוק. 

התקדמנו לעבר בית המקדש,

זה לא היה כמו שזכרתי,

עכשיו הכל נראה שומם,

אין מאות אנשים ברחבת הכתל המערבי,

השוק שומם, אין מוכרי בהמות לקורבנות, כל הדוכנים של סממני המנחות נעלמו.

הכל שקט.

שקט מידי.

לפתע ראינו קבוצה גדולה של כהנים באים לקראתנו.

בראש הקבוצה עמד סבא. מתתיהו כהן גדול.

רצנו אליו,

'סבא!' קפצנו עליו, פתאום שמתי לב שמעיניו זולגות דמעות.

'מה קרה סבא? למה אתה בוכה?' שאלה תפארת.

'נכשלתי' אמר סבא, 'היוונים טמאו את כל השמנים, לא הצלחתי להציל אף כד'

'לא נכשלת!' אמר אור 'תראה!' ואור הוציא מתחת לחולצתו את כד השמן הקטן.

סבא לקח את הכד וחייך חיוך קטן.

'זה לא הרבה, אבל זה יעזור לנו לעוד יום אחד'

'אבל' אמר אחד הכהנים 'איך נצליח להתגבר על המשמר היווני השומר על המנורה?'