נעים להכיר, אני מירית ואני בת תשע. עדי היא אחותי הגדולה. לפעמים היא אחות טובה, אבל לפעמים היא יכולה להיות ממש מעצבנת. בעיקר כשהיא מתחילה להזכיר לי שבגלל שהיא בת ארבע עשרה היא הרבה יותר מבינה, מסוגלת ומוכשרת ממני. אני לא סובלת את זה! מה היא חושבת לה, שילדה בת תשע היא תינוקת? אז בסדר, היא באמת מאוד מוכשרת, אבל גם אני יודעת להסתדר לא רע! אפילו אמא אומרת שאני אחראית לגילי.
עוד משהו שחשוב שתדעו זה שאבא שלי הוא אומן. הוא אבא מקסים, ומצחיק ומוכשר – אבל כולנו יודעים שכשהוא עובד, אסור בשום פנים ואופן להפריע לו. הוא גם קשור מאוד לעבודות שהוא מכין, וזה לא פלא, כי הוא משקיע בהן ממש את הנשמה.
במשך השנה, אבא מוכר את הציורים שלו, אבל את קישוטי הסוכה הוא לא מוכן למכור לאף אחד. הקישוט שאבא ואני הכי אוהבים הוא שלט גדול שכתוב עליו 'סוכת שלום', באותיות זהובות מעוטרות במגזרות נייר. אני לא יודעת איך הוא הצליח לחתוך את כל הציפורים והפרחים והפרפרים האלה, אבל התוצאה מהממת.
כל שנה עדי ואני ממונות על תליית הקישוטים. מה זה עדי ואני? עד השנה היא החליטה מה לתלות, איפה לתלות וגם תלתה – ולי היא נתנה את הרשות לומר אם הקישוט ישר או לא (אם היא היתה יכולה לעשות את זה בעצמה, אז בטח גם את זה היא לא היתה מרשה…) אבל השנה נמאס לי. ביקשתי ממנה שתיתן לי לתלות לפחות קישוט אחד לבד. 'בשום פנים ואופן!', היא הכריזה, 'את יודעת כמה אבא עבד עליהם? הם עדינים ואת תהרסי אותם'.
'די! תפסיקי להתייחס אלי כמו אל תינוקת!' התעצבנתי, 'תני לי קישוט אחד! רק אחד!' בזמן שדיברתי, עדי החזיקה את השלט של 'סוכת שלום' ואני אחזתי בו וניסיתי לקחת אותו ממנה. לא חשבתי שהיא מחזיקה אותו כל-כך חזק… במקום להחליק לה מתוך הידיים, החלק שתפסתי נקרע ונשאר לי ביד… 'סוכת שלום' הפכה ל-'סוכת של', ומרוב בהלה פרצתי בבכי.
'מה נעשה עכשיו?!' בכיתי. 'נתלה קישוט אחר במקום ונקווה שאבא לא ישים לב', היא אמרה ברכות, וראיתי שהיא מרחמת עלי. אבל שתינו ידענו שאין מצב שאבא לא יבחין שהקישוט איננו.
אמא לא הבינה למה אני כל-כך עצובה ועצבנית בערב סוכות. ידעתי שאני חייבת להודות שהכל באשמתי, ופחדתי… גם לסוכה לא רציתי להיכנס. אבל החג הגיע, ובלית ברירה נכנסתי עם כולם. פחדתי להסתכל, חיכיתי לשמוע את התגובה של אבא – אבל הוא רק שר שיר, ואף מילה על הקישוט החסר… הרמתי את הראש, ולרגע הייתי בהלם. הקישוט ניצב שם, בריא ושלם! הסתובבתי לעבר עדי, שחייכה חיוך קטן.
אחרי הארוחה, כשהסוכה התרוקנה, התגנבתי לעבר הקישוט והתבוננתי מקרוב. מישהו מוכשר מאוד הצליח להדביק את האותיות עם כל הפרחים והפרפרים בחזרה בצורה כמעט מושלמת. ואז ראיתי את עדי לצידי. 'זאת בעצם היתה גם קצת אשמתי', היא אמרה, 'בלי נדר, בשנה הבאה אני אתן לך לעזור באמת'.
'תודה' אמרתי, מכל הלב. ונראה לי שאותיות ה'שלום' זהרו עוד יותר מכרגיל…
