היא שמרה לנו אמונים. מגיע לה שנחזיר לה.
בפרשה מתוארים כמה משבחי ארצנו: ”ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיָנות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת“. בשתי מילים: רק בישראל.
אם היינו חוזרים לאחור בסרגל הזמן כמה מאות שנים, היינו מגלים פה ארץ קצת שונה. השממה חגגה, וגם הביצות. היכן היו אז הדבש והחלב, להיכן נעלמו שבעת המינים?
אדמות גוש קטיף תוכלנה לספק לנו את התשובה. לפני שהגענו אליהן, הערבים לא עבדו אותן. בשבילן זו היתה אדמה מקוללת, לא מצמיחה כלום. הגיעו היהודים והצמיחו ממלכת פאר חקלאית. הערבים שפשפו עיניים.
כשהגירוש האומלל יצא לפועל, הפועלים הערבים מִהרו להִכנס לחממות מעסיקיהם לשעבר. הם חִככו ידיהם וציפו ליבול משובח.
ונחלו אכזבה. הם פעלו באותן שיטות גידול, וגדל להם יבול רקוב. הסבר טבעי? אין. בארץ הזאת, גם הטבע קדוש. ההסבר העל-טבעי (או הטבעי-רוחני) לדָבר הוא שהארץ הזאת קשורה לעם הזה. יש לה ברית איתו. היא לא נותנת את יבולה לנכרים. היא שומרת אותו לעמה.
אלפיים שנות גלות חלם עליה העם, והיא המתינה לו בשִממונה שיחזור. בא העם, צמחה הארץ וההתפתחות הכלכלית שנראתה פה היתה תופעת טבע בעולם כולו. השכינה חזרה עִם העָם לשכון בארץ, והארץ הניבה בהתאם.
וכעת תורנו לשמור אמונים. לא לזרוק אותה לזרים. אין דבר שיצדיק מסירת נתחים חיים ממנה לעם זר. לא מדובר פה בשטח טריטוריאלי גרידא, ובטח שלא בויכוח פוליטי. מדובר בקשר של חיים.
שלוש עשרה בריתות כרת ה‘ עם האבות לתת להם את הארץ, ואת בניהם ציוה ה‘ שיכבשוה ויתיישבו בה, שלא יותירו אותה בידי זרים ולא ישאירוה שוממה. זאת הארץ שנתן לנו ה‘, וויתור עליה הוא לא מוסרי. הוא בגידה בה, ובמי שנתן לבניו את המובחרת שבארצות ורוצה לראות אותם יושבים בה ונהנים מטובה.
והשאלה ”מה יגידו הגוים?“ בכלל לא מתחילה. ראיתם פעם בעל שלא מציל את אשתו מזרים כי ”יגידו“? הוא לא יֵצא להִלחם נגד מי שפוגע בה? ואפילו במחיר מכות שהוא יחטוף בדרך. נכון, המכות כואבות, אבל יש דברים כואבים יותר.
נשמה לא יכולה לפעול מחוץ לגופה, ועַם ישראל לא מתפקד כעם מחוץ לארצו. הנשמה מפעילה את הגוף ומוציאה ממנו כוחות חיים שטמונים בו, ודבר דומה קיים גם בהצמחתנו את האדמה. שמצמיחה גם אותנו.
סיפור קצרצר…
ההצעה נראתה מקסים. חופשה חלומית בחמישה כוכבים שוויצריים, בעיירה פסטורלית ובמחיר שאסור לפרסם. גיא חיכה בסבלנות ולאחר ארוחת הצהריים הניח את העיתון על השולחן. ”הרבה זמן לא היינו בחופשה…“ אמר. ”נכון“, הסכימה אפרת. ”רוצה לצאת?“ הציע. עיניה נדלקו: ”וואי! כן. איפה?“ ”הנה, פה“, הוא הצביע על הפינה בתחתית העמוד. היא לקחה את העיתון והסתכלה. ”מה קרה? זו הצעה ממש טובה!“ הוא אמר למראה פניה, ”המיקום נראה מושלם, והחֶברָה – אני מכיר אותה, וה…“ נאוה חיכתה שיסיים, אבל הוא עצר באמצע. ראה שיש לה מה לומר. והיא אמרה: ”גמרנו עם הארץ שלנו שאתה רוצה לצאת למקומות אחרים?“
