סופר נולד ! 'עת לחבוק ועת לרחוק מחבק' / חנה קופליוביץ'

'אבא, אבא, לאן אתה הולך?'.

אבא היה במדי צבא שאותם לא לבש מזמן. הוריי הסתכלו עליי בבהלה, וניכר בפניהם שניסו להסתיר מפניי את יציאתו של אבי.

'לשום מקום, חמודה שלי, אני אחזור בערב'.

אבא יצא, צעדיו הכבדים נעשו רחוקים יותר ויותר… לפתע נתקפתי חרדה נוראה: 'לאן אבא הלך? האם הוא באמת יחזור בערב? הצילו! איזה פחד!'

* * *

הערב הגיע, ואבא לא חזר. המחשבות שהיו לי בבוקר חלפו, ומחשבות אחרות נדחקו לראשי: 'משהו פה לא מריח טוב, מה פתאום אבא הולך למקום כלשהו במדי צבא! יכול להיות שההורים שיקרו לי?'.

'על מה את חושבת, חמודה?' הפריעה לי אימא באמצע.

'על אבא', עניתי לה בחשש. להפתעתי חששתי לשתף אפילו את אימא, את האישה הכי קרובה אליי!

'בואי, מתוקה', אמרה אימא, 'אני מבינה שעבר עלייך יום קשה, אני אשכיב אותך לישון'.

הלילה עבר עליי כמו סיוט, וכך גם הבוקר…

התעוררתי, צחצחתי שיניים, התלבשתי והסתרקתי. לפתע הבחנתי במשהו מוזר: המזוודה הצהובה שלי עמדה בפינת החדר ובתוכה הבגדים שלי.

'אימא, מה, יוצאים לחופשה? בלי אבא?' שאלתי והצבעתי על המזוודה שלי.

פתאום אימא פרצה בבכי קורע לב. מעולם לא ראיתי אותה בוכה כך!

'לא, חמודה שלי', היא אמרה תוך כדי התייפחות, 'זו לא חופשה, פרצה מלחמה נגדנו, נגד היהודים! אבא גויס, אנחנו נפרדות, והכול אומלל כל-כך!'.

'אימא', הייתי המומה, 'למה אנחנו נפרדות?'.

לתשובה של אימא לא הייתי מוכנה:

'ילדתי, את נוסעת עם בית היתומים למקום מחבוא! האמת היא שלא הייתי צריכה לספר לך את זה – את עדיין קטנה, רק בת ארבע…'

התחננתי אל אמי שלא תעשה זאת, אך היא אמרה שאין ברירה.

יצאנו. בחוץ היה קר וחשוך, הכול היה מכוסה ערפל: השמים, העצים, הבתים וגם  הלב…

בידי האחת החזקתי את המזוודה ובשנייה – את אימא. הלכתי לאט מפני שמחשבת הפרידה מאמי הכבידה על לבי מאוד.

הגענו. הרגשת המתח נחלשה, אך הפחד והחשש מילאו את מקומה. כאשר עליתי לרכבת, התחלתי להרגיש גם בחילה. היה מחניק, צפוף ומטונף – פשוט דיר חזירים! כמובן, זה לא היה לטעמי. התגעגעתי לבית, לאימא, לאבא! לא רציתי להיות שם! רציתי לברוח, לצעוק ולבכות..!          

כעבור כמה ימים הגענו למקום בהרי אורל הרחוקים. לא ציפיתי שמקום המסתור יהיה מלהיב, אבל לא תיארתי שהוא יהיה עד כדי כך מפחיד! ריח של עשן מילא את המקום, גם ממזרוני השינה האפורים נידף ריח לא נעים, והאוכל היה מין דייסה אפורה מגעילה. אומנם גם בביתי סבלתי מאי נוחות, אך כאן סבלתי פי מאה!

                              * * *

עברו ארבע שנים, אני כבר בת שמונה! אמנם כבר למדתי איך להסתדר בבית היתומים, אך אני עדיין מתגעגעת לחממה שלי – לבית.

הנה, תנחשו, מי הגיע באחד הימים?

אימא! כן, אימא שלי שאליה התגעגעתי כל- כך! אך מה שקרה היה מאוד לא צפוי. היא הגיעה ולא זיהתה אותי! היא חיבקה את כל הילדים היתומים, וכשאני רציתי להתרפק עליה, היא רק אמרה ברוגז:

'שמעתי שלך יש אימא! את לא יתומה, היא תחבק אותך, לא אני!'.

הדמעות הציפו את עיניי. 'אימא, את לא מזהה אותי? זו אני בתך!'.

אז עיניה של אימא הוצפו גם הן בדמעות. היא חיבקה אותי, וכול הזמן מלמלה: 'בתי, בתי, הבת שלי! אבא נהרג במלחמה, את תקוותי האחרונה…'