האחר הוא אני
/ אהוד גרשוני
'טררררררררר!' נשמע הצלצול בכל רחבי בית הספר,
וכמובן כל הילדים וגם אני יצאנו מהכיתה ומיד רצנו למגרש.
דניאל כבר הביא את הכדור וכולנו חיכינו להפרקה (בעיטת
פתיחה).
הפעם זה לא היה סתם משחק, זה היה משחק כדורגל עם הכיתה
הטובה ביותר בבית הספר- ו'2. בכל משחק שהם שיחקו הקבוצה
השנייה הפסידה, כך שתמיד, אבל תמיד, ו'2 ניצחו.
הפעם החלטנו לא לוותר, ולנצח אותם. דוד מהכיתה השנייה
החליט לנסות להכניס לנו גול. אבל לפתע, דוד בעט את הכדור
גבוה עד שהוא נחת לשולי המגרש, ממש מתחת לרגליו של אסף.
'אסף!' צעקתי לו. 'אתה יכול לעוף מפה וללכת לפינת הספרים
שלך? כאן זה לא המקום לקרוא! כאן משחקים ילדים אמיתיים
שעושים כושר, ומאמנים את הגוף, אז בבקשה לך מפה'.
אסף קם ממקומו וחזר לכיתה פגוע ונעלב. אני וחברי המשכנו
לשחק. בסוף ההפסקה נשמע הצלצול, שתמיד נשמע בזמן
הלא מתאים ואנחנו נאלצו לחזור לכיתה שוב מופסדים.
צעקתי על אסף: 'תודה רבה! בגללך הפסדנו! אם לא היית יושב
שם וקורא ספרים כמו פסל היינו מנצחים אותם!'.
אבל אסף לא שם לב בכלל למה שאמרתי, הוא המשיך לקרוא.
זהו אסף, תמיד חייב להיות שונה מכולם, אנחנו משחקים –
הוא קורא. ספורט הוא לא התחום שלו ומעולם לא היה אחד
מספורטאי הכיתה כאילו הוא נמצא בעולם אחר של ספרים.
לאחר שבוע הזדמן לכיתתי שוב לשחק מול ו'2 ואני הזהרתי
את אסף: 'אל תתקרב ואל תקרא במגרש, ברור?'.
אסף הנהן בראשו ועיניו לא משו מהספר. כולנו יצאנו למגרש
והתחלנו לשחק. לפתע ילד מהכיתה השנייה לא שם לב ובעט
בעיטה ממש חזקה בכדור, אני רצתי אליו ובטעות רגלי החליקה
מעל הכדור ונפלתי. כולם נבהלו. ירד לי המון דם ולקחו אותי לבית
החולים. הורי באו במהרה והרופאים שטיפלו בי הודיעו לי ששברתי
את הרגל ואני צריך גבס. 'אנחנו מצטערים', אמרו הרופאים,
'אתה במשך ארבעה חודשים לא יכול לשחק כדורגל'.
הורי היו מודאגים. כל כך הצטערתי, אבל הבנתי שאין מה לעשות.
לא הגעתי לבית הספר במשך שבוע ורק שכבתי במיטה.
לאחר שבוע הגעתי לבית הספר וכמובן לא שיחקתי כדורגל,
אני רק ישבתי בשולי המגרש בדיוק בפינה שבה אסף ישב
וקרא ספרים, ואז חשבתי לעצמי: 'אני מבין מדוע אני לא יכול
לשחק כדורגל, בגלל אסף, שצעקתי עליו והשפלתי אותו,
עכשיו אני מבין: עכשיו אסף הוא אני'. חזרתי לכיתה וכמובן,
אסף מהופנט מקריאת הספרים. 'אסף', אמרתי לו,
'אני רוצה להיות חבר שלך'. 'מה?', התפלא אסף,
'אתה רוצה להיות חבר שלי? הרי אתה אמרת בעצמך שאתה
לא רוצה להיות חבר של ילד שכל הזמן קורא ספרים ומפריע
למשחקי כדורגל'. 'כן אסף, אבל עכשיו הבנתי שלא הייתי
צריך לצחוק עליך. אתה יודע, עכשיו אני כבר לא יכול לשחק
כדורגל.
כרגע אני כמוך. אולי גם אני אנסה לקרוא ספרים כדי שלא יהיה לי
משעמם, אולי נלך בהפסקה לספרייה ותמליץ לי איזה ספר
לקחת?'. אסף קרץ לי עין ומיד המשיך לקרוא. מאז אני החבר
הכי טוב של אסף. אני אפילו ביקשתי מהמורה שיעביר אותו
לשבת לידי. אחרי שהורידו לי את הגבס, הפסקתי לשחק
כדורגל, ואני רק הולך עם אסף. לפעמים אני בא אליו ולפעמים
הוא אליי ומידי פעם שנינו הולכים לספרייה ונשארים שם עד שעה
מאוחרת מרוב שקראנו ספרים בלי הפסקה. המקרה הזה לימד
אותי משהו חשוב לחיים שאותו לא אשכח: אף פעם לא לצחוק
על האחר או להשפיל אותו כי הוא בעצם ממש כמוך.
האחר לפעמים הוא גם אני, אתה וכל אחד מאיתנו.
תודה רבה לאהוד גרשוני על הסיפור היפה !
רוצים גם לכתוב סיפור ולפרסם אותו
כאן באתר?
כתבו את הסיפור שלכם ושלחו אלינו
לכתובת המייל-
