המורה צילה עברה בין התלמידות וחילקה את המבחנים בחשבון. “אני רוצה לציין” אמרה בקולה הדק והצווחני. “שרובכן השתפרתן מאוד מאז המבחנים הקודמים במחצית שעברה'
רובכן. היא אמרה, רובכן. שירה מקווה שהיא שייכת ל' רובכן' הזה של המורה צילה ולא לחלק האחר. המורה מגיעה לשולחנה של שירה ומניחה את המבחן כשהוא הפוך. שירה, באיטיות ודרמתיות רבה הופכת את המבחן. 'זה חייב להיות ציון טוב זה חיב להיות! זה היום הולדת שלי היום הכי מאושר! הכל חיב להיות היום טוב ! וחוץ מזה למדתי למבחן הזה מלא!” היא ממלמלת לעצמה. ו– נשמתה נעתקת. לא! זה לא יכול להיות!
'אני לא מאמינה!” קוראת בתסכול שירה. “קיבלתי 60 במבחן! 60!! המבחן שחרשתי עליו שבוע!” שירה זעקה, אך זה לא עינין כמעט אף אחת. מזה בידיוק חששה. אם היה לה תקווה שהחבורה לא תתחיל להתרחק ממנה בעקבות הריב שלה עם נטע מלכת הכיתה התקווה הזאת אפסה. הנה- שקד מתעלמת לחלוטין ואוריה לא מסתכלת אפילו לכיוונה. אביגיל מסתודדת עם תהילה והן מסתכלות עליה ומצחקקות..זהו התקווה אפסה. בליבה של שירה חבוי כאב קטנטן. כאב נוסף. ש- לא יחגגו לה יום הולדת. היא כל כך רצתה וקיוותה שיגיע היום הזה ובידיוק כשהוא בא הוא נתפס על יום שהחבורה מתחילה לריב איתה.
עד לפני שנה שעברה היא והחבורה לא היו קשורות זו לזו כלל, והן בכלל לא התעניינו בה. היא לעומתן היתה חברה של טלי ועוד כמה בנות טובות.
שירה נזכרת איך הכל התחיל….
'בנות' אמרה המורה. “לכבוד פורים הקרב ובא אני שמחה להודיע לכן על המשחק גמד וענק שנעשה בשבועיים הקרובים'
קריאות שמחה. צהלות. וקולות של בנות שמסבירות לאחרות איך עובד המשחק.
המורה חיכתה לשקט והמשיכה'כל כמה ימים נחדש את ה'ענק' שלנו ונעשה הגרלה נוספת.”
שירה כמו כולן התרגשה. היא אהבה מאוד את המשחקים האלה. והחליטה להשקיע בהם ככל יכולתה.
כל בת לקחה פתק קטן מערימת הפתקים שהונחה על שלוחנה של המורה וכשהגיע תורה של שירה היא לקחה את הפתק ופתחה אותו. הבת שיצאה לה זאת היתה 'אוריה'.
היא מהחבורה הסנובית. הרהרה לעצמה שירה. לא נורא בכל זאת אשקיע גם אם אני יודעת שבחיים היא לא היתה משקיעה בשבילי. החליטה החלטה נחושה.
יום יום השקיעה שירה ב'ענקית' שלה. היא קנתה לה דברים, ציירה, צבעה , הוסיפה חידות, קישטה ועשתה הכל כדי שיצא יפה וישמח את אוריה.היא לא עשתה זאת מתוך חנפנות אלא מתוך רצון ליצור ולהשקיע.
בסוף הגמד וענק. כשגילתה אוריה שהבת המשקיענית שהיתה הגמד שלה היא שירה היא ממש התלהבה והביעה התפעלות על כל ההשקעה שלה. לאחר מכן יצא להן לדבר כמה וכמה פעמים ושירה היתה מאושרת.
לאט לאט שירה שמה לב שהחבורה מנסה להתקרב אליה. אולי בגלל שאוריה ספרה להן איך היא השקיעה והתאמצה ועל כמה היא חמודה וכמה כדאי להתחבר אליה. אבל באותו הזמן לשירה לא היה אכפת למה הן רוצות להתקרב אליה כי היא בעצמה רצתה זאת בכל מאודה.
לאט לאט היא נטשה את טלי חברתה הטובה ביותר לטובת החבורה שהקסימה אותה מאוד והיא נהפכה לחלק מהחבורה. טלי נסתה לדבר איתה מספר פעמים על שזה מכאיב לה שהיא עוזבת אותה אך ללא הועיל.
שירה עכשיו פתאום נזכרת שתמיד הרגישה קצת פחות 'שווה' ליד החבורה. ליד חברותיה הקודמות הרגישה הרבה יותר בנוח מאשר לידן. ליד החבורה תמיד חשבה לפני כל משפט שתגיד לפני כל דבר שתעשה, רק בשביל לרצות אותן.
עברו כמה חודשים מאז. חושבת לה שירה. ורק בגלל ששלשום היא בטעות שפכה את בקבוק המיים שהיה מונח פתוח על שולחנה של נטע מלכת הכיתה על הספר מתמטיקה שלה היא החליטה לעשות לשירה ברוגז. מה היא רוצה? שירה בקשה 1000 פעמים סליחה מכל הלב ונסתה ליבש לה את הספר, אך היא לא הסכימה לסלוח לה. כבר אתמול היה נראה שהחבורה מסתייגת ממנה בעקבות נטע, אך היום היא ראתה בבירור שהן לא סתם מתרחקות אלא פשוט עוזבות אותה בגלל המריבה המטופשת שהייתה בינה לבן נטע.
דווקא ביום הולדת שלי דווקא ביום הכי שמח! חושבת שירה מתוסכלת. דווקא ביום הזה אני מקבלת ציון גרוע ודווקא היום אני מבינה שהחבורה רבה איתי סופית והיא מתרחקת ממני ולוודאי תמשוך את שאר בנות הכיתה להתרחק ממנה.
צלצול המבשר על בוא ההפסקה נשמע בכיתה.
שירה מתנערה מהרהוריה וקמה ממקומה. היא יוצאת ליטול ידיים. בדרך היא נתקלת באחד הילקוטים ונופלת. “ שתי רגליים שמאליות יש לך' מסננת תהילה בריחוק. השאר מצחקקות וכמה עוזרות לה לקום.
היא יוצאת למסדרון ולא הולכת ליטול ידים. היא לא תאכל. אין לה חשק ותאבון לאכול. היא רק מתישבת על אחד הכסאות ופורקת את ראשה בשתי ידיה.
'שירה?” קוראת משהי. היא מרימה את ראשה.זאת המחנכת. “את יכולה להביא לי מחדר מחשבים את דפי העבודה בנביא של כיתה ד? תקחי 20 כי את השאר אני צריכה לכיתות האחרות.”
שירה מהנהנת. היא הולכת בחוסר חשק לחדר מחשבים ופותחת את הדלת.
חושך סורר במקום. היא מחפשת מתג כדי להדליק את האור אך לפתע הוא נדלק מעצמו.
'הפתעה!” היא שומעת קולות מוכרים מאוד.לא. זה לא יכול להיות. היא רואה מולה את טליה חברתה הטובה ביותר לשעבר יסכה ותאיר שגם הן היו חברות טובות שלה.
הן עומדות ליד שולחן מקושט שעליו יש עוגה וחטיפים. בידה של טלי יש שקית עם מתנה ארוזה. מסביב יש בלונים ו—שקט.
שירה מסתכלת עליהן. זה לא הגיוני שהן טרחו בשביל משהי שבגדה בהן זה פשוט לא הגיוני.
'א–תן עש–י–תן את זה ב–שבי–לי?” שירה לא יודעת את נפשה.
'כן' הן עונות.
שירה מתישבת על כסא אחד מבולבלת. שתיקה שוררת בחדר. היא בוחנת את פניהן של חברותיה.
לפתע היא פורצת בבכי. היא בוכה. בוכה את נשמתה. היא בוכה על המריבה המטופשת בינה לבין מלכת הכיתה. בוכה על ההתרחקות של בנות החבורה. היא בוכה על חברותיה טלי יסכה ותאיר שלמרות שהיא היתה כל כך רעה הן השקיעו והתאמצו בשבילה.
היא בוכה ובוכה בלי הפסקה.
הן מביטות בה מבוהלות.
'אל תידאגו' היא אומרת. קולה רווי בבכי. “זה מגיע לי. זה מגיע לי. אני עזבתי אותכן אבל אתן לא עזבתן אותי'
היא שוב בוכה.
'דווקא מתוך הקושי' היא אומרת בקולה הרועד.
“אני מבינה מה זו חברות אמת. ואתן הדוגמא המתאימה לכך!
