השבוע יחול יום נגד בריונות. איך נילחם בבריונות?
ננסה להבין שלכל אחד מגיע שיכבדו אותו ויתייחסו אליו יפה, אם הוא גדול מאיתנו או שהוא קטן. הנה סיפור בדיוק על זה!
עניין של כבוד/ אסתי
הגעתי הביתה מהלימודים עייפה ועצבנית. עד שהאוכל מתחמם, חשבתי לי, אני אלך לחדר ואכין ברכה ליום ההולדת של רוני, חברתי הטובה ביותר. העיצוב היה מתוכנן לי בראש בדיוק: מסגרת של לבבות קטנים ואדומים, ופרחים בפינות.
אבל כשפתחתי את המגירה שלי, הטוש האדום לא היה שם. ניגשתי מיד לחדר של תאיר, ואכן – הילדה עמדה שם וצבעה בטוש האדום שלי כאילו לא אמרתי לה אלף פעם שאני לא מרשה לה.
'את אחות קטנה ומעצבנת, זה מה שאת!', אמרתי לה, ולקחתי לה בכוח את הטוש. 'נכון שאמרתי לך שאני לא מרשה להשתמש בטושים החדשים שלי? את הקודמים שלי הרסת לגמרי!', האזעקה לא איחרה לבוא.
'אמממאאא!' תאיר פרצה בדמעות, וחיכיתי לשלב הבא בדרמה המוכרת. אמא הגיעה מהמטבח ונעמדה בפתח הדלת.
'היא אמרה שאני מעצבנת וחטפה לי את הטוש!', יבבה אחותי.
'יפעת? את שוב מציקה לתאיר?'.
'אני לא מציקה לה בכלל!' התנגדתי. 'החצופה הזאת לקחה לי את הטוש בלי לשאול בכלל, ואלה טושים חדשים לגמרי! את יודעת שהיא הרסה את הקודמים, נכון? היא ממש תינוקת!'.
'יפעת, תאיר אומנם צעירה, אבל גם לה יש רגשות! וגם אם את צודקת, יש דרך יותר נעימה לדבר אליה', אמרה אמא וליטפה את תאיר הבוכייה. 'תנסי לנהוג בה יותר בכבוד'.
'היי, אני הגדולה', אמרתי, 'היא זאת שצריכה לכבד אותי, לא אני אותה!'.
האמת היא שהייתי קצת עצבנית כי היה לי יום ממש עמוס. היו לי המון שיעורים, בשש אמור היה להתחיל חוג דרמה שממש ממש אהבתי, ואחריו הייתה מסיבת יום ההולדת של רוני. את השיעורים השתדלתי לסיים כמה שיותר מהר, ונשארה לי חצי שעה לפני החוג כדי לקנות לרוני את המתנה. ידעתי מה היא רוצה: זוג עגילים בצורת צדפים שראינו יחד בחלון הראווה.
כשהגעתי לחנות המתנות הגדולה, גיליתי שהיא ממש עמוסה. לי זה לא התאים. הייתי חייבת לצאת משם בחמישה לשש לכל המאוחר כדי להגיע לחוג בזמן. המורה שלנו נהגה לנעול את הדלת בדיוק בשש כדי לא להפריע למהלך החוג, ובדרך כלל כולן השתדלו להקדים.
לקחתי את העגילים מהמעמד שלהם, ונעמדתי בתור הארוך.
חלפה דקה ועוד דקה, והתור זחל. משהו קרה לקופה, ואני התחלתי להילחץ. בסוף העניינים התחילו לזוז, ובעשרה לשש התור שלי הגיע. עמדתי להושיט למוכרת את העגילים, כשגברת די מבוגרת, שלצידה גבר נמוך וקירח, נדחפה בתור לפניי.
'אני מחפשת מתנה לנכד שלי. חשבתי על מכונית קטנה עם מנוע. תראי לי בבקשה מה יש לכם עד אלף שקל!' היא אמרה בטון מצווה.
'סליחה', התחלתי לומר, 'א… א…'. התכוונתי לומר שהייתי לפניה, אבל כשהגברת הסתובבה ונתנה לי מבט מלא זלזול, השתתקתי. ממש לא רציתי להתווכח עם מישהי כזאת. המוכרת העיפה בי מבט מרחם, אך כנראה שגם היא לא רצתה להתעסק עם לקוחה מבוגרת שרצתה לקנות משחק כל כך יקר.
האישה שאלה שאלות וביקשה לראות דגמים, ועד שהיא בחרה מכונית ושלמה, השעה הייתה כבר שש וחמישה. אוף! הפסדתי את החוג בגללה! כשהיא יצאה מהחנות, שמעתי את הגבר שהיה לצידה פונה אליה בשקט: 'חנה, לא ראית שהייתה ילדה בתור לפנינו? מה שעשית לה לא היה כל כך מכבד'.
'לא מכבד?', התפלאה הגברת, 'אבל אני מבוגרת ממנה בהרבה! אם כבר, היא צריכה לכבד אותי'.
