מר גולדמן העשיר היה עסוק בחדרו, כששמע דפיקות בדלת. הוא הציץ מהחלון, וראה בחוץ את יוסף, אחד מחברי הקהילה. 'בעל הבית עסוק כרגע' אמר לו המשרת שפתח את הדלת. 'תבוא שוב אחר הצהריים, בארבע.'
בדיוק בשעה ארבע, נשמעו שוב דפיקות. העשיר, שהיה עדיין עסוק, הציץ מהחלון, וראה שוב את יוסף. 'מצטער, אך בעל הבית עדיין עסוק' אמר לו המשרת.
'אז ברשותך, אני אחכה כאן בחוץ עד שהוא יתפנה' אמר יוסף 'בבקשה תקרא לי כשהוא יסיים את ענייניו, טוב?'
יוסף נשאר מחוץ לביתו של מר גולדמן, ולא עזב לרגע. בסוף בעל הבית ריחם עליו, ובקש מהמשרת שיקרא לו פנימה.
כשיוסף נכנס, הסתבר שהיה זקוק להלוואה של סכום כסף גדול. 'אם תוכל לעזור לי, מר גולדמן, זה ממש יציל אותי!' הוא אמר 'הנה, הכנתי מראש את כל הטפסים עם החתימות כדי שתוכל להלוות לי את הכסף ביתר קלות.'
העשיר נזכר איך יוסף הגיע פעמיים, וגם חיכה ליד הדלת, והבין שהצורך שלו באמת גדול מאוד. 'בסדר גמור, אלווה לך את הכסף בשמחה' הוא אמר, ויוסף הלך משם שמח וטוב לב.
אחר הצהריים, בין מנחה למעריב, פנה אל מר גולדמן כבדרך אגב מוישה, שישב לידו בספסל בבית הכנסת. 'מר גולדמן, מה אתה אומר, אולי תהיה מוכן להלוות לי איזה עשרת אלפים שקל?' העשיר סרב בנימוס. הוא לא נהג להסתובב עם סכומי כסף גדולים שכאלה, וחוץ מזה, איזה הבדל בין הבקשה של יוסף לזו של מוישה! מוישה נראה לגמרי לא רציני…
וכשאנחנו מגיעים לימים הנוראים, למי אנחנו דומים יותר, ליוסף או למוישה? האם התכוננו כמו שצריך? האם התאמצנו והשקענו מצידנו את כל מה שאנחנו יכולים כדי שאבא שבשמים יקבל את בקשותינו? בדיוק בשביל זה יש לנו את חודש אלול, אז לא כדאי לפספס אותו!
