עוד תקיעה אחת

 הנה ספור שספר הרבי ממונקאטש על חמיו, הרב חיים אלעזר שפירא, מחבר הספר 'מנחת אלעזר'.

 לרב שפירא היה נכד אהוב – צבי נתן דוד. צבי היה ילד קטן וחמוד כבן שנתיים, והוא אהב לשבת על ברכי סבו כשלמד תורה.

 בחודש אלול, כשהסבא החל לתקוע בשופר, צבי התלהב. איזה קול מיוחד! 'עוד פעם, סבא! תתקע עוד תקיעה!' הוא בקש, והסבא חייך ונענה לבקשה. כך קרה גם למחרת, וגם כעבור יומיים, וצבי נתן הנלהב לא ויתר לסבו אף יום על תקיעה אחת נוספת משך חודש אלול כולו.

 אך יש יום אחד בחודש בו לא תוקעים בשופר. בערב ראש השנה נוהגים שלא לתקוע בשופר, כדי להבדיל בין תקיעות של רשות באלול לתקיעות של חובה בראש השנה. אבל את זה צבי נתן לא ידע.

 'סבא, תקע בשופר!' הוא בקש בחמידות הרגילה.

 'אני מצטער, אבל היום לא תוקעים בשופר, נכדי היקר' אמר הרב, ולטף את ראשו של צבי.

 'אבל אני רוצה שתתקע!' התעקש הילד, כמנהגם של ילדים בני שנתיים.

 'אני מבין, צבי נתן. מחר נתקע בשופר, אבל היום זה לא נהוג.'

 אתם חושבים שההסבר הזה עזר? אם יש לכם אחים קטנים, אתם יכולים להבין שלא. צבי נתן נשכב על הרצפה והתחיל ליילל בקול גדול. 'עוד תקיעה אחת סבא! עוד תקיעה!' כך הוא בכה ובכה, עד שהלב הרך של הרב שפירא לא עמד בכך. הוא לקח את השופר, ותקע תקיעה אחת עבור נכדו, שחייך חיוך גדול ונרגע מיד.

 למחרת, בבית הכנסת, הקהל עמד והמתין בדריכות לתקיעות השופר. אך הרב לא תקע. הוא הרים עיניו לשמים, ובעיניו  נראו דמעות: 'רבונו של עולם, אני צריך לבקש סליחה ומחילה!' הוא אמר. 'אתמול עברתי על המנהג, ותקעתי בשופר. ומדוע עשיתי זאת? כי לבי לא עמד בפני תחנוני הנכד הקטן שלי, שנשכב על הרצפה ובכה, וביקש ממני שאתקע רק עוד תקיעה אחת.

 רבונו של עולם! גם אנחנו ילדיך הקטנים! וגם אנחנו בוכים ומבקשים ממך – תקע רק עוד תקיעה אחת! תקע בשופר גדול לחרותנו, ותביא לנו את הגאולה! אנא, רחם עלינו והושיענו!'