חכמלוגי

סיפור בהמשכים / הודיה כהן

 

 

 

מי אני ומה שמי? / הודיה כהן

 

 

 

 לחזרה לפרק הרביעי של הסיפור לחצו כאן!

  

 

פרק 5

  

'תגידי, שמעת פעם על אי קסום?' שאלה אותי נסיה.

'כן, ברור אגדה ישנה…' עניתי.

'ובכן…זה לא בדיוק ,'אגדה'…'

'מה זאת אומרת?' שאלתי באי הבנה.

'את יודעת, אי קסום זה אי עם יער כזה עם המון חיות טרף וחיות בר… שכל החיות שם מדברות.. ו – 'נסיה??' קטעתי אותה מדיבורה. חיוך טיפשי היה מרוח על שפתיה.

'נסיה? מה…??' שאלתי וניסיתי לרמוז לה שזה לא קשור עכשיו.

'מה, מה?' שאלה בטון נעלב. 'אני זכיתי לראות אי כזה. ולא רק לראות! אני זכיתי לגור באי כזה!!' אמרה מיכל בגאווה. היא לא הבינה מדוע איני עונה לה. 

'נו מה את מרימה גבה? את לא מאמינה לי??' שאלה מיכל ושוב בטון נעלב. 'את גרת עם חיות טרף וחיות בר??' שאלתי אותה באי אמון מוחלט. 'כן!' התגאתה. נאנחתי. 'נסיה קשה לי להאמין לדבר כזה…' אמרתי והשתדלתי שלא להעליב אותה.

'נו ברור שקשה לך… אני ידעתי. ולכן… הבאתי משהו שיעזור לך להאמין!' אמרה נסיה בהתלהבות. היא הוציאה מתיקה תמונה ישנה ונשפה עליה בכדי לנקות את האבק.

פי נפער. היא חייכה. 'זה…את צדקת…' עניתי בתדהמה. בתמונה הופיעו המון חיות ומתוכם: נמרים, קופים, זאבים, שועלים, אריות, אוגרים ארנבים ועוד המון. זו הייתה ללא ספק תמונה ענקית!

ומי זאת במרכז התמונה? 'זו את??' שאלתי בפליאה. מיכל הנהנה. דמעות התרגשות בצבצו בעיניה. 'הייתי בת 4 בערך…' ענתה לי.

'מדוע הורייך אינם בתמונה?' שאלתי. פניה של מיכל נהיו עצובות ודמעות ההתרגשות הפכו לדמעות כאב. 'כי.. טוב, את תביני אחר כך…' התחמקה נסיה ונאנחה. שתקתי. חיכיתי שתתחיל.

'כמו שציינתי, היער הזה היה קסום ולכל החיות שם הייתה יכולת דיבור. הו, זה היה כל כך מקסים! היינו משפחה אחת גדולה! אני זוכרת איך הייתי הולכת כמעט כל יום עם אמא לשחק עם הדולפינים… אמא הייתה טוענת שנולדתי בנס. כיוון שבאי הזה לא היה קל כל כך להוליד… לא היו שם רופאים בכלל… לכן היא קראה לי נסיה.

שזה נס – י'ה.'

מיכל הפסיקה מסיפורה. 'מגניב…' עניתי. היא חייכה.

'בקיצור, החיים באי היו שקטים ונינוחים.                        

עד… שהתחילה הטרגדיה הנוראית.                

אנשים שטו בספינותיהם בים וגילו את האי שלנו. מאז החלו ציידים לבוא מדי יום ביומו. הציידים היו רעים ואכזריים והרגו המון חיות. הייתי אז בת שנתיים וחצי. לא הבנתי מה קורה סביבי.

אני והוריי התחבאנו תמיד מאחורי שיח גדול. יום אחד הציידים שמעו רשרוש מכיוון השיח שבו היינו. הם כיוונו אלינו את הרובה. אמי שהבחינה שהיריה עלולה לפגוע בי, קפצה באומץ והגנה עלי בגופה. היריעה פגעה בה. אני נותרתי מאחוריה מפוחדת ואבי בכה. אותם ציידים שראו במי הם פגעו, ברחו משם. אבי ממש הצטער.

עברה כבר שנה והחיילים עדיין המשיכו לבוא.

בכיתי על כל חיה וחיה שלקחו ממני.

יום אחד בא אלי אבי ואמר לי כך : 'נסיה. אני חייב להגן עלייך,

ובכלל על כל האי הזה. אני חייב ללכת לעצור את הציידים.'

'ומתי תחזור?' שאלתי בתמימות. 'אני לא יודע…' ענה אבי בכובד לב. 'אני שם אותך אצל האריה. הוא מלך הג'ונגל. אני בטוח שישמור עלייך כמו שצריך.' אמר אבא. הוא חיבק אותי חזק ונישק בלחי. ואז – נעלם. לא ראיתי אותו יותר. האריה שמר עליי טוב. נתן לי כל מה שהייתי צריכה. גם חיבוקים… אבל, הו, הייתי נותנת הכל בשביל לחבק שוב את אבא…'

נסיה הפסיקה מסיפורה ופרצה בבכי חרישי וקורע לב. בכיתי גם. 'נסיה…הסיפור שלך כל כך…עצוב…' אמרתי.

נסיה ואני בכינו בערך 10 דקות עד שלבסוף היא נרגעה.

'עכשיו אני יכולה להמשיך…' אמרה.

  

למעבר לפרק השישי של הסיפור לחצו כאן!

 

 

   

60 תגובות

  1. מהמם
    את כותבת ממש יפה ומותח אך לדעתי את מרחת את הסיפור יותר מדי וזה התחיל להיות קצת מעיק ולא נחמד כלומר בתור סיפור בספר זה סבבה אבל בתור סיפור בהמשכים זה פחות טוב אבל בכללי זה סיפור ממש חמוד ובגלל שאת לא סופרת מנוסה את כתבת כך אבל יש לך פוטנציאל אדיר וכדאי שתממשי אותו ואני מקווה שתלמדי מכל ביקורת שתקבלי עכשיו ובעתיד ולא תעלבי והמון המון המון הצלחה בהמשך

  2. מצחיק תפתחו
    שמתם לב שכמעת כולם מהקוראות הן בנות !!! את הבנים זה בכלל לא מעניין !בנים הם הרבה פחות רגשניים מהבנות! לבינתיים ראיתי רק תגובה של בן אחד וגם הוא היה אדיש (הוא כתב קראתי קצת נחמד)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Hide picture