התחברות
הרשמה

חכמלוגי

set_img_25_a

תנך חי

סיפור בהמשכים / הודיה כהן

 

 

 

מי אני ומה שמי? / הודיה כהן

 

 

 

 לחזרה לפרק השלישי של הסיפור לחצו כאן!

 

 

 

פרק 4

  

'מיכל…' מלמלתי ופרצתי בבכי. 'מה אעשה עכשיו?!

מה אומר להוריה? ומה יאמרו התלמידות כשיראו שהיא נעדרת המון זמן?'. המחשבות האלו גרמו לי לבכות עוד ועוד. בלב כבד החלטתי לרדת למטה ולחפש אותה. יהיה מה שיהיה.

הוצאתי חבל מהנרתיק ובליבי חשבתי 'הלוואי שהיא עוד בחיים…'

קשרתי את החבל אל סלע גדול שתקוע באדמה כמה מטרים מהצוק, קשרתי את החבל אליי [לפחות 8 קשרים…] ושלשלתי את החבל מטה. הפשלתי שרוולים, שינסתי מותניים ובידיים רועדות מפחד החזקתי בחבל והתחלתי לרדת [למדתי איך לעשות זאת בחוג]. למרות הפחד והחרדה ידיי עשו את העבודה כמו שצריך.

נשארו 7 מטרים. המשכתי בזהירות ולא הרפתי. 6 מטר, 5, 4… ובשלושה מטרים  קרה הדבר הנורא מכל – כשלתי. האבנים שבצוק חככו את החבל שסביבי וזה החל להיפתח.

ידי האחת המשיכה להחזיק בחבל והשנייה ניסתה לסגור סביבי בחזרה. פניי האדימו והזעתי. 'הצילו!' קראתי. בכיתי. החבל שהיה סביבי נפתח לגמרי. נותרתי עם ידיים אדומות ונפוחות ב 3 מטרים גובה. ידיי כאבו עד שבלית בררה עזבתי את ידיי מן החבל ונפלתי מטה, ישר לתוך הנהר הזורם. הרגשתי מכה עזה בבטני ובפניי ופתאום-  חושך.

בלעתי המון מים. ברגע השיא כשחשבתי שהכל אבוד הרגשתי שמישהו מחזיק אותי ומושה אותי מן המים. הושכבתי על אדמת חוף הנחל ופלטתי את המים שבלעתי.

'מי זה שהציל את חיי?' חשבתי לעצמי. למרות העיניים השורפות ניסיתי לפקוח אותן ולראות מי זה. במטושטש ראיתי ילדה עומדת על ידי מודאגת. הילדה הזאת הייתה לא פחות ולא יותר מאשר – מיכל! 'מיכל?' לחשתי בפליאה. 'הו דנה! ברוך ה'…' נאנחה מיכל בהקלה. 'איך את…אני לא מבינה…' אמרתי לה. 'מה?' שאלה ולאחר דקה הבינה: 'אהה…כן…טוב זה… מישהו מאוד יקר לימד אותי מה לעשות במקרים שאני נופלת למים או טובעת…ו… בזכותו נצלתי היום…' אמרה ובחיוכה היה קצת משהו עצוב. 'והמישהו הזה, לא כאן יותר?' שאלתי בעדינות. 'בערך… הוא לא מת או משהו… הוא פשוט…' מיכל עצרה ודמעות עלו בעיניה. 'די מיכל…' אמרתי וחיבקתי אותה חזק.

חיכיתי כמה דקות שתירגע והצעתי: 'אולי עדיף שתספרי לי הכל עכשיו?'. מיכל הביטה בי. 'כן, עדיף. אבל אחר ארוחת הצהריים', אמרה וחייכה. חייכתי בחזרה. 'את בהחלט צודקת!' אמרתי והוצאתי את השניצלים. 'יש לך אורז?' שאלתי.

'ברור!' ענתה. מיכל סידרה לשנינו את האוכל בצלחות, אני הכנתי במהירות את הסלט ולאחר מכן התיישבנו יחד על הדשא ואכלנו בתיאבון.

כשגמרנו את הארוחה המוצלחת הלכנו להשתכשך קצת בנחל. '

'את יודעת, אני חושבת שההורים שלי כבר ממש דואגים לי וכדאי שמחר נחזור כבר הביתה' אמרתי.  'צודקת, אספר את כל הסיפור 
עוד היום ומחר נתארגן ובעז'ה נחזור הביתה'.
יצאנו מהנחל והתיישבנו על הדשא. התמתחתי. התרגשתי. 'סופסוף אני שומעת את הסיפור הזה!' אמרתי לעצמי.

מיכל החלה לספר: 'את האמת…השם מיכל הוא לא שמי האמיתי.' אמרה. 'מה?! למה את מתכוונת??' שאלתי בפה פעור. ',כן, כן, מה שהבנת…' ענתה לי. 'אם כן, אז מה הוא שמך האמיתי??' שאלתי בפליאה.

'ובכן, שמי האמיתי הוא…נסיה. אני אימצתי לעצמי את השם מיכל… תכף אספר לך הכל…'

'נסיה? בחיים לא הייתי חושבת על זה' חשבתי לעצמי. 'מיכל, זאת אומרת נסיה, אני לא מבינה מדוע החלפת שם! נסיה זה שם מהמם!' קראתי.

'באמת? טוב, אולי את חושבת כך, כי אני כבר נתקלתי בילדה שחשבה אחרת'. 'אני חושבת שנסיה זה השם הכי מיוחד ששמעתי עד עכשיו!'.

'טוב, אין לנו זמן לברבורים! מה שאני עומדת לספר אמיתי לחלוטין. שלא תחשבי שאני ממציאה…' אמרה.

מתחתי אצבעותיי וישבתי בציפייה ובמתח לקראת סיפורה של נסיה.

 

 

 

למעבר לפרק החמישי של הסיפור לחצו כאן! 

 

 

39 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרק 1

חגיגה של נקיון

הידעת – הפינגווינים

ראש גדול

רק ישראלי יראה את הקופאית סופרת את הכסף וישאל אותה'פתוח פה?'

לחצו כאן להוסיף בדיחה

סדרות
משחקים
חכמולגי
משחקי טוק טוק

מעמול
אסי וטוביה
הכל בחסד
הסוד של ירושלים
עלילות ארץ גושן

ראש גדול
תחכומון
ערוץ מאיר לילדים לבתי ספר
הצטרפות
חידוש מנוי

תקנון האתר
לוח שידורים והודעות
אודות הערוץ
צור קשר
תרומות

ערוץ מאיר לילדים ©

Hide picture