כתבים צעירים- מעבדות לחירות

שלום ילדים!

זוכרים את ספורו המרתק של חבר הכנסת יולי אדלשטיין משבוע שעבר? (אם לא לחצו כאן!) אז הנה ההמשך, והוא לא פחות מעניין…

תודה רבה ליוסף יצחק ביטון על הכתבה, וגם אתם מוזמנים לחשוב על כתבות, לכתוב, ולשלוח לנו!

מעבדות לחירות

ספורו של יולי אדלשטיין / מאת יוסף יצחק ביטון

חלק ב'

לכבוד חודש הניסן וחג החרות, אנחנו רוצים להציג לכם כתבה מיוחדת שכתב כתב הנוער יוסף יצחק ביטון.

בשבוע שעבר שמענו כיצד נעצר יולי אדלשטיין בשל רצונו לעלות לארץ ובקורתו כנגד השלטון. הוא נשלח למחנה בסיביר.

• נפצעת מאוד קשה במחנה כפייה וכמעט איבדת את חייך, איך זה קרה?

שגרת המחנה איננה דומה לשום דבר שאתם מכירים מן היום-יום שלכם: ההשכמה המוקדמת מאד, העבודה המפרכת והפיזית, התנאים המינימליים, הניתוק מן העולם החיצון, וכל זה, כשהטמפרטורה בחוץ איננה עולה לעולם על מינוס חמש, ולרוב עומדת על מינוס עשרים ומטה. אנשים מתו סביבי, אחרים איבדו כל תקווה. במהלך התקופה המייסרת הזו אף נפצעתי באורח קשה, ואינני יכול לשכוח את השעות בדרך לבית החולים, כשסבלתי כאבי תופת.

• כיצד שרדת? ואיך משפחתך התנהלה בזמן הזה שהיית בכלא הסובייטי?

למרות הכל, החזיקה אותי הידיעה שבחוץ יש מי שמשתדל עבורי ודואג לי, בראשם אשתי טניה ז'ל, שהרעישה עולמות ואף איימה לשבות רעב. ואכן, בוקר אחד נקראתי במפתיע אל מנהל הכלא, שהודיע לי כי אני משתחרר. התקשיתי להאמין. עברו עלי עוד שעות ארוכות של טרטורים, עד שאכן מצאתי עצמי מחוץ לחומות ה'גולאג' כאדם חופשי. עד היום שמורים אצלי מדי האסיר ה'חגיגיים' שהלבישו אותי ביום השחרור. רק לאחר צאתי נודע לי שממש באותו יום חל יום העצמאות של מדינת

ישראל!

• איך בתוך הכלא הצלחת לשמור על הגחלת היהודית?

באותה תקופה באמת התקרבתי ליהדות. בתחכומים כאלו ואחרים הייתי מנסה לא לצאת לעבודה ביום כיפור ולשמור לעצמי משהו לשבת כדי להבדיל את השבת משאר הימים. למשל, אם מישהו היה מקבל איזו הברחה לתוך המחנה והיו לו שם סוכריות, הייתי שומר כמה מהן לשבת כדי להרגיש את 'טעמה של השבת'. מבחינת האוכל, בתקופה של עבודה קשה הייתה פחות אפשרות להימנע ממאכלים, אבל בתקופה שהייתי בכלא, הייתי נמנע לאכול מאכלים שבולטים כטרפים בעליל.

עוד סיפור: במהלך ויכוחי עם חוקר משטרתי, בסופו של דבר הוא הסכים שיעבירו לי תפילין, כמובן בלי הרצועות כי זה אסור בתא מחשש של התאבדות. אשתי התייעצה עם חב'דניקים, שאמרו לה: 'רצועות את לא יכולה להביא, אז תביאי מה שאפשר.' היא הביאה לי תפילין. אחר כך החוקר, שהיה לו זיכרון טוב, דאג לערוך חיפוש בתא שלי. מצאו את התפילין, הוציאו החוצה, הוציאו את שאר האסירים ( 40 במספר) חיפשו, ואחרי שמצאו החזירו את כולם חוץ ממני. אחד השומרים שבר את התפילין מול עיני. ניסיתי להילחם, אבל תוך דקת אחדות הייתי על הריצפה פצוע כולי. עשרה ימי צינוק היו מנת חלקי בתגובה.

העלייה לארץ ישראל

• האמנת שתצליח לעלות לישראל?

בלי האמונה שם זה לא היה אפשרי, והייתי מת כנראה באחד המחנות. אם אתה לא מאמין שבסוף תצליח, זה חסר סיכוי. ידעתי שיש אלפי אנשים ברחבי העולם ובישראל שפועלים לשחרורי וזה מה שהחזיק אותי.

• מתי עלית ארצה? ומה הדבר שהכי ריגש אותך מיד עם עלייתך ארצה?

את העלייה ארצה בשנת תשמ'ז (1987) אני זוכר כמובן היטב. קשה לתאר עד כמה מרגשים הם הרגעים, בהם המטוס נוחת על אדמת הקודש של ארץ ישראל שתמיד ראינו בכיסופים ובחלומות. גם שנים אחר  כך, בכל פעם כשהייתי נוחת בארץ בטיסותיי- משהו בי התרונן והתרגש שוב. שעות ספורות לאחר שנחתתי בארץ הסיעו אותי לכותל המערבי, וכמובן שאף שם הייתה זו התרוממות רוח גדולה מאד.

• לסיום- מכל סיפור חייך המדהים ופעילותך הציבורית, איזה מסר אמוני-ערכי , חשוב לך להעביר לילדי 'ערוץ מאיר לילדים'?

מסיפור חיי אני לוקח עמי, ואליכם, הילדים, את המסר הזה: חשוב לא לוותר על זהותנו ועל דרכנו, ככל האפשר, גם בתנאים ובמצבים שבהם הדבר נראה קשה מתמיד. מה שהחזיק אותי הם האמונה והסבלנות, שנדרשים גם בחיי היום-יום שלנו ובשגרת חיינו אפילו פה בארץ. חז'ל אמרו על הפסוק 'והָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת' (ישעיהו ל'ג) שהוא מכוון לאותו אדם ש'מאמין בחיי העולם וזורע', שהרי מלאכת הזריעה דורשת אמונה גדולה שבסופו של דבר יהפכו הזרעים הקטנים ליבול רב. גם אצלנו נדמה, לעתים, שיש קוצר רוח, על אף שמדינת ישראל הגיעה להישגים כבירים בתחומים רבים בפחות מ- 67 שנים. יש מקום לביקורת, יש עוד צורך בעבודה ובשיפור, אבל חשוב להתאזר גם באורך רוח ובאמונה בצדקת דרכנו.

אני מקווה שאתם, הדור הצעיר, תגדלו על הרעיונות הללו ותשאבו השראה והכוונה מתוך סיפורינו שלנו, שהם חלק מסיפורה של אומתנו בדור האחרון.     בהצלחה רבה!