סיפור בהמשכים / אסתי רמתי

האביר במסכה השחורה / אסתי רמתי

 לחזרה לפרק הקודם של הסיפור לחצו כאן!

פרק טז

בפרק הקודם: טל ויוני מפילים את הצלבן שניסה לטפס על החומה בעזרת הטלפונים הניידים שלהם.

ישבנו בבית של יוחנן, ואכלנו. זאת היתה סעודת הודיה על הברחת הצלבנים מהעיר – סעודה טעימה מאוד, גם אם היה חסר בה קטשופ…

יוחנן היה נראה מהורהר. 'תגידו, אתם חושבים שסחבו אתכם לכאן רק בשביל להבריח את הצלבן הזה?' הוא שאל אותנו בקול שקט.

יוני ואני הבטנו זה בזה. זאת באמת היתה שאלה טובה. נכון, עשינו מעשה טוב, הצלנו את יוחנן… ואולי הוא היה מצליח לברוח מראש המגדל גם בלעדינו? הקטע עם הניידים היה נחמד, אבל איכשהו, היתה לי הרגשה שעדיין לא סיימנו את תפקידנו בכל הספור הזה.

ובינתיים, אבא של יוחנן נעמד, ופצח בנאום חגיגי. 'ילדים, אני רוצה להודות לכם על העזרה בקרב! בזכותכם נוצח עוד צלבן שניסה לחדור לעיר – וכעת הצלבנים עזבו את חיפה השלווה שלנו! רבונו של עולם עזר לנו להבריח את הרשעים שרצו לכבוש את העיר, ונקווה שלעולם לא יחזרו. הצופה שלנו אמר שהספינות שלהם נסעו הרחק מכאן.'

כולם מחאו כפיים, אך ברגע זה, נשמעה דפיקה בהולה בדלת. כשיוחנן פתח, הוא ראה מולו את ידידינו הותיק, האביר.

'שלום! תכנס בבקשה!' הזמין אותו אבא של יוחנן בחיוך גדול. 'בוא תאכל איתנו מסעודת ההודיה על כך שהברחנו את הצלבנים!'

האביר התיישב בכבדות על אחד הכסאות ונאנח. 'אני מצטער שאני צריך להרוס לכם את השמחה, אבל באתי להודיע לכם שהצלבנים ממש לא ברחו. האוניות שלהם מסתתרות במפרץ קטן לא רחוק מכאן. הם הופתעו קצת מהתנגדות היהודים, אבל כעת הם מתארגנים מחדש, והם זכו לתגבורת של אניות נוספות וכלי נשק נוספים. הפעם, אני לא בטוח שהם ייכנעו כל-כך מהר…'

אווירת השמחה התחלפה בבת אחת. 'מה יהיה?' שאל אבא של יוחנן בדאגה. 'שנלחם שוב? שניכנע? איך אפשר לדעת?'

'אפשר' מצאתי את עצמי אומרת פתאום, להפתעת כולם. 'אפשר לדעת!'

למעבר לפרק הבא של הסיפור לחצו כאן!