התחברות
הרשמה

חכמלוגי

set_img_25_a

תנך חי

סיפור בהמשכים / הודיה כהן

 

 

 

מי אני ומה שמי? / הודיה כהן

 

 

 

 לחזרה לפרק השמונה-עשר של הסיפור לחצו כאן!

  

 

פרק 19

  

הגעתי לבית הספר בדיוק כשהצלצול נשמע. נכנסתי לכיתה ובנות שאלו היכן הייתי מה עשיתי… זה היה די מעצבן, שכן היה ממש לא קל להתחמק מהן. מזווית עיני ראיתי את נסיה מוקפת בנות. היא הביטה בי במבט מתחנן. צחקתי.

המורה נכנסה וכולנו נעמדנו במקומנו. כשהשיעור החל, נכנסה לכיתה ליטל, שהיא חברתי הטובה ביותר! (טוב, אני אדייק, היא היתה חברתי הטובה עד בואה של נסיה לכיתה… או שהיא עדיין חברתי הטובה? קשה להחליט…) ידעתי שאיחורה הגדול של ליטל, יביא עליה עונש כבד מהמורה…

המורה עמדה ושילבה ידיה בכעס.

'אני רק –' התחילה ליטל לומר.

'אף לא תירוץ אחד!' התעצבנה המורה. 'זה איחור גדול וזו לא הפעם הראשונה שלך, גברת ליטל!'

נסיה ידעה שליטל חברה טובה שלי. היהא הסתכלה בי במבט מתרכז ולפתע אורו פניה. 'המורה…המורה!!' צעקה בקול. הסתכלתי עליה במבט מבולבל והיא החזירה חיוך וקריצה. המורה הפנתה אליה את מבטה ומיצמצה קלות. 'טוב ליטל, אוותר לך הפעם. שבי במקומך' אמרה המורה ברוך.

ליטל צעדה קדימה אלא שאז-

'המורה!!!' צעקה פתאום שרון כשמבט נלחם בעיניה. המורה הביטה בשרון ומיצמצה.

'לא לא לא! תחזרי ליטל! איני מסכימה לוותר לך גם הפעם!' צעקה המורה. ליטל המבולבלת חזרה.

נסיה לא וויתרה והחזירה מלחמה.

'המורה המורה המורה המורה המורה…' קראה.

'שקט!' צעקה המורה והביטה בנסיה במבט זועם. –מצמוץ-

'טוב, ליטל. רק הפעם. שבי במקומך.' אמרה המורה בחיוך. הכיתה ההמומה הביטה במתרחש בפב פעור.

שרון התעצבנה ורקעה ברגלה בעצבנות. 'אהההה ג'וק!' צרחה לפתע.

המורה הביטה בה. –מצמוץ-

'איפה??' שאלה חברתי, שירה, שמפחדת מכל יצור קטן. 'חשבתי' אמרה שרון וגילגלה עיניה.

'ליטל, חזרי וזהו! אין לך מה לעמוד כאן, אני לא אשנה את דעתי!' צעקה המורה.

'אבל המורה…!' צעקה נסיה. 'ומספיק עם הרעש!' צעקה המורה אך הפעם עצמה עיניה ולא הביטה באיש. גם לא בנסיה.

שרון הוציאה לנסיה לשון והביטה בה במבט מרושע ומנצח. שיעור הסטוריה הגיע. הרב נכנסה וכולן נעמדו.

'אה, את שיעור הסטוריה מורה מלמד?' שאלה נסיה (להזכירכם, זה היום השני שלה בבית הספר).

'כן, זה הרב אורי' הסברתי.

השיעור החל. נסיה בהתה ברב כל השיעור, כשמבט מוזר בעיניה. לא הבנתי את פשר הדבר. רציתי לשאול אותה בסוף היום, וכך עשיתי.

'נסיה, מדוע בהית ככה ברב כל השיעור? מה משך את עינייך?' שאלתי.

'כלום… אני רק… הוא הזכיר לי קצת את אבא שלי. את יודעת, העיניים, צורת הדיבור, המבטים… הכל'. ענתה.

'איך קראו לאביך?' שאלתי.

'אוריאל' ענתה לי באנחת געגוע.

'יכול להיות' חייכתי.

שרון צפתה בנעשה מהצד. הדבר לא מצא חן בעיניה והיא נכנסה לשיחה.

'הי נסיה מאמי, מה קורה? רציתי להגיד לך שסתם שחקתי איתך קצת. את יודעת, זה היה בשביל הכיף' אמרה בטון סנובי כל כך, שהגעיל אותי. 'שמעתי שאתן מדברות על הרב אורי. אני יודעת עליו המון דברים' השוויצה. 'איך?? הרב בחיים לא מספר לנו על עצמו!' אמרתי. 'נכון. אז זהו שהוא ואבא שלי חברים, ואבא שלי מספר לי המון דברים עליו' אמרה בגאווה.

'ספרי!' התחננו אני ונסיה.

'אז ככה, הרב אורי נולד בתימן ועלה לארץ בגיל 19. יש לו 3 אחים. בגיל 20 הוא התחתן עם מישהי שקוראים לה אפרת ויש לו 2 ילדים, בן ובת, ששמם טליה ויצחק' אמרה. 'מקווה שעזרתי' חייכה והתרחקה מהמקום.

'לא…אין מצב שזה אבא שלי' נאנחה נסיה. 'אבא שלי לא תימני, לאמא שלי קוראים בכלל ורד, אין לו אחים, ויש לו רק אותי' אמרה בעצב.

חזרנו הביתה יחד. נסיה היתה מדוכדכת. 'אבל הוא היה כל כך דומה לו…' מלמלה. כאב לי לראות אותה כך.

למחרת, לנסיה היה רעיון. היא הלכה למחנכת שלנו. 'המורה, אני חייבת תמונה של שרון. עוד מעט יש לה יומולדת ואני צריכה להכין לה משהו. יש לך תמונה שלה ושל המשפחה שלה?' שאלה נסיה.

'טוב, אממ… של המשפחה…? לא יודעת… אני אבדוק… אה, היא שלחה לי תמונה שלה ושל המשפחה מבת המצווה שלה. אני אשלח לך בגימייל'. אמרה. נסיה זרחה מאושר…

'יש, תודה!' אמרה נסיה.

נסיה הלכה להוצאת תמונות כדי להדפיס את תמונתה של שרון ולשרוף אותה. היא נכנסה לחנות. לפתע חשכו עיניה.

שרון נכנסה שניה אחריה לחנות. הן הסתכלו זו בזו ברשעות וחשבו על אותו הדבר. שתיהן התחננו למוכרת שתדפיס להן ראשונה את התמונה.

'התמונה של שרון ומשפחתה יצאה קודם. נסיה הרימה אותה בחיוך. שרון זינקה אליה וניסתה לחטוף מידה את התמונה. 'מאיפה השגת את התמונה?!' צעקתי תוך כדי היאבקות. 'זה לא אני. זה לוקר אחר. הוא השיג את זה מבית היתומים שהיית בו' ענתה ברשעות. התמונה של נסיה ומשפחתה יצאה. ביד אחת, שרון נאבקה עם ניסה, וביד השניה לקחה את התמונה של נסיה ומשפחתה. היא עזבה מהר את ידה כדי להוציא מצית, ונסיה הוציאה את שלה. שניהן שרפו את התמונות.

'אז מה? מי ניצח?' שאלה נסיה.

'אין לי מושג. שרפנו יחד את התמונות' ענתה.

'אז אולי… אני לא לאוסית ואת לא לוקרית' חייכה נסיה.

'כנראה' ענתה.

'יש!!' זרחה נסיה מאושר.

'מה יש?? לא ניצחת!' התבלבלה שרון.

'בדיוק! אני לא צריכה לחיות במרדף הזה, ומצד שני, לא תהיה לוקרית שתהרוס לי את החיים!' חייכה נסיה.

'אאוץ" ענתה שרון וגילגלה עיניה.

'מצטערת' חייכה נסיה וחיבקה את שרון בחיבה. שרון המופתעת הביטה בה שניה וחיבקה גם.

'נסיה… יש משהו שאני צריכה לספר לך' אמרה שרון. נסיה הביטה בה בשאלה. 'למעשה, אני לא יודעת כלום על הרב אורי. טוב, אולי אני יודעת דבר אחד… אני יודעת, שהוא מחפש אחרייך המון שנים' חייכה ונעלמה מהמקום. נסיה נותרה המומה וזורחת מאושר.

'מצאתי אותו. מצאתי את אבא שלי' מלמלה.

 

 

סוף!!!

 

 

תודה רבה להודיה כהן על הסיפור המאלף!

     

46 תגובות

  8. להודיה המדהימה!!!!!!!!!!!!!!!!
    אמא אני ההיתי במתח עצום בתמונות ומה זה שמחתי בסוף!! תגידי את המצאת את הסיפור? יש כזה דבר לוקר ולאוס באמת? וקיצר סיפור מדהים מטריף ומהמם כל הכבוד!!!!!!

    הגב

  12. להודיה
    סיפור מאלף כזה עוד לא ראיתי אבל שאלה אחת מה קרה אחרי שפגשה את אביה והסיפור פשוט מאלף אין עליו כזה סיפור עוד לא ראיתי אין על הסיפור הזה פשוט מדהים אהבתי מאוד

    הגב

  23. הודיה יפה שלי!!!!אין לי מילים!!!!
    את אלופה חיימשלי!!!!!!!!!!!אלופה!!!אני מעריצה שלך!!!אני לא מאמינה שהסיפור המהמם שלך נגמר!!!מתה עליך תמיייד ובחיים לא אשכח תסיפור שלך!!!!!!!!!1אוהבתותך המונמונמונמונמוןןןןןןןןןןן!!!!!!!!!!!!!!!!!!נעווש!!!:)אגב..אם זאת את בתמונה את יפיפיה ומהממת!!!!!!!

    הגב

  33. נעהה נשמתי אהובתייי
    יאאא איזה בובה!! מאמי!! אני בחיים לא מצליחה לפרגן ככה!! כפרונייייי!! תודההה!! אני בחיים לא אשכח את התגובות שלך!! תאמיני לי, איזה אושר את גורמת!! וכן, זאת אני בתמונה…אני בטוחה שאת מהממת!! יפה ששליי

    הגב

  44. סיפור
    הודיה! כל הכבוד! סיפור מהמם! מצאתי אותו רק אתמול וקראתי את כולו ביומים! בגלל שאתמול לא הספקתי הכל מרוב שהייתי במתח! אמא שלי כבר אמרה לי מיליון פעם ללכת לישון ובקושי רציתי! מרוב שהסיפור שלך מהמם ומרגש!!!!! לא יכולתי להפסיק!!!!!!!!

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרק 0

מלאכי ונוצת הזהב – חלק ב

משקה מטבעות שוקולד

גלגול אינסופי

ילדה אחת שמרה על האחים הקטנים שלה כי הוריה נסעו לחתונה בעיר אחרת. פתאום הטלפון צלצל, הילדה ענתה. -הלו -אני אצבע אדומה. עוד עשר דקות אני מגיעה אליך! הילדה רעדה מפחד ולא ידעה מה לעשות, גם השכנים נסעו! טוב. עוד פעם צלצל הטלפון. הפעם הקול היה יותר מפחיד: -הלו (ברעד) -אני אצבע אדומה! עוד חמש דקות אני באה אליך! הילדה לא ידעה מה לעשות. אחרי חמש דקות נשמעה דפיקה בדלת. אצבע אדומה נכנסת! ומבקשת: 'אפשר פלסתר?'

לחצו כאן להוסיף בדיחה

סדרות
משחקים
חכמולגי
משחקי טוק טוק

מעמול
אסי וטוביה
הכל בחסד
הסוד של ירושלים
עלילות ארץ גושן

ראש גדול
תחכומון
ערוץ מאיר לילדים לבתי ספר
הצטרפות
חידוש מנוי

תקנון האתר
לוח שידורים והודעות
אודות הערוץ
צור קשר
תרומות

ערוץ מאיר לילדים ©

Hide picture