סעודת מצוה / עוז קפאח

'יש לך איה?' שאל ראובן, 'איה או דאה?' בירר דני. 'איה' ענה ראובן, מביט שוב בקלף שבידו. 'לא' אמר דני 'קח אחד מהקופה, ותביא לי עזניה בבקשה'. ישבנו בסניף החדש, ושיחקנו 'רביעיות' של חיות טהורות וטמאות. 'להבדיל', קראנו למשחק, על שם הפסוק 'להבדיל בין הטמא ובין הטהור'. אבא נתן לי אותו אחרי שסיימתי ללמוד איתו את פרשת 'שמיני'. כל החורף למדתי איתו. כל ליל שבת הייתי בא לבית הכנסת, ולומד עם אבא על פרשת השבוע, וכשנגמר החורף, קנה לי אבא פרס על ההתמדה – משחק רביעיות חיות. 'עכשיו תוכל גם אתה להבדיל בין הטהורות והטמאות' אמר לי 'זו מצוה, אתה יודע'. מאז, שיחקנו מלא במשחק, ובאמת רוב החבר'ה כבר מזהים מה זה אייל ומה זה יחמור, מה הסימנים של העופות הטמאים, ומה מיוחד לחיות טהורות. רק בחגבים אנחנו עדיין קצת מסתבכים. טוב, זה לא חכמה, אפילו רש'י בעצמו, שכתב שיש להם ארבעה סימנים (4 רגלים, 4 כנפים, 2 כרעים ושהכנפים מכסות את רובו), הוסיף שאנחנו לא יודעים לזהות אותם. רק אצל התימנים נשארה מסורת מה זה בדיוק ארבה ומה זה סלעם. האמת – לא ממש מתחשק לי לאכול חגבים. אבל בכל זאת זה מצוה לדעת. 'יאללה' הביט ראובן בשעונו 'מתי מתחילה הסעודה?' היום אמורה להיות בסניף סעודה חגיגית, סעודת חנוכת הסניף החדש. אתמול ניקינו וקישטנו אותו, ועכשיו מחכים לדורי המדריך. הוא כבר היה צריך להגיע, וגם עמרם וגבי חסרים, מענין איפה הם. 'לא יודע' אמרתי 'היינו אמורים להתחיל כבר. לא מתאים לדורי לאחר ככה, בואו נלך לחפש אותו'.

יצאנו מהסניף אל השמש האביבית בחוץ, והחלטנו שנלך קודם כל לבית של דורי, אולי שם ידעו לומר לנו איפה הוא. כשהגענו לשם, ציפתה לנו הפתעה – דורי ישב על הדשא בחוץ, משוחח עם גבי, ולא נראה כאילו הוא ממהר לאיזשהו מקום. לרגע חשבנו שהתבלבלנו 'הי, דורי, מה קורה? אין איזה סעודת-חנוכת-סניף היום או משהו כזה? אנחנו מחכים, אתה יודע'. דורי התרומם ממקומו וניגש אלינו 'אהלן, סליחה, לא הספקתי לרדת לדבר איתכם. אולי יהיה איזשהו עיכוב בסעודה' – 'למה?' 'מה קרה?' 'אבל הכל מוכן' התפרצנו יחד. דורי הרגיע 'הכל בסדר, אבל אני רוצה לדבר איתכם לפני הסעודה. ראובן – אתה יכול בבקשה לרוץ לקרוא לעמרם? נדמה לי שרק הוא חסר לנו' ראובן לא שמע את סוף המשפט, הוא כבר היה בדרך.

'היום בבוקר' פתח דורי כשישבנו סביבו על הדשא במעגל, סקרנים לדעת על מה הוא רוצה לדבר לפני הסעודה 'שמענו שדוד של גבי נפטר. הוא היה חולה הרבה זמן, והלילה נפטר' זכרנו את התפילה שהתפללנו בתחילת השנה, כשהוא היה צריך לעבור ניתוח. אז חשבו שהניתוח הצליח, אבל אחר כך המצב הסתבך שוב. 'ההורים של גבי נסעו, והוא נשאר איתי כאן. הוא לא רצה להפסיד את הסעודה שכל כך טרחנו עליה. גבי ואני הכנו לכם הפתעה, וחוץ מכל הטרחה בהכנת האוכל והקישוטים, הכנו גבי ואני הצגה שממחיזה את פרשת השבוע, לכבוד הסעודה' כולנו ידענו שגבי אוהב להציג, אבל תמיד היה קשה לו ללמוד תפקידים ארוכים בעל פה. 'הכנו את הקטע של אהרן ששותק' אמר גבי בחיוך עצוב 'ככה לא הייתי צריך לדקלם הרבה'. 'אל תגזים' אמר דורי 'אתה למדת היטב את הנאום של אהרן בסוף' היינו כבר במתח, ואז דני הציע 'אולי תציגו לנו כאן את ההצגה, ואחר כך נמשיך לדבר על הסעודה?' – 'לדעתי זה רעיון טוב' אמר דורי 'גבי, מה אתה אומר?'

התיישבנו בשורה כמו קהל, ודורי, ששם על גופו סדין לבן, פתח 'אני משה, וזה עם הסדין התכלת' הוא התכוון כמובן לגבי 'זה אהרן. ההצגה מתחילה' מחאנו כפיים. משה-דורי נכנס אל המשכן (המרפסת) ופנה אל אהרן בכובד ראש 'עכשיו אני מבין מה שד' התכוון. בניך שנפטרו הבוקר היו חשובים ממך וממני'. אהרן-גבי הרכין את ראשו ושתק. 'כעת' המשיך משה 'עליכם להמשיך את עבודת המשכן. היא איננה יכולה להפסק'. הוא יצא מן המשכן, וראינו את אהרן ממשיך בכל מיני עבודות. ואז נכנס שוב משה למרפסת, סליחה למשכן, ועל פניו הבעה זועפת 'מדוע לא אכלתם את קרבן החטאת?! זוהי סעודת מצוה חשובה מאד, והיא חלק מעבודתכם. מה קרה?' גבי, כלומר אהרן, כלומר גבי (לרגע התבלבלנו) השפיל את עיניו, 'אתה יודע מה קרה הבוקר עם הבנים שלי. חשבתי, שעבודת ד' חשובה כזו, צריכה להעשות בשמחה. ביום זה קשה לי יותר לשמוח, ולכן לא יכולנו לאכול. מה הדין, לדעתך?' אמר בשקט. משה הביט בו בהפתעה 'אתה צודק. לא חשבתי על זה. אינני יודע מה הדין, ואני צריך להתפלל ולשאול'.

בסוף, לא המשכנו לדבר על הסעודה הסניפית. שכחנו. ישבנו עם דורי שסיפר עוד על פרשת השבוע, ועם גבי שסיפר סיפורים מצחיקים על דוד שלו.