חכמלוגי

חטאת המלך / עוז קפאח

 

קורבן של תודה 

   

 

חברון נאנח. שוב אורחים בכפר הנופש. ממלאים את החדרים, זורקים זבל בפחים, ומשתמשים בכל הציוד. ככה זה כל פעם. באים, נהנים, מבלים והולכים. והוא צריך להשאר אחריהם, לנקות ולסדר, לרוקן את הפחים ולכבס את המגבות. אף אחד לא אומר לו תודה אף פעם, או עוזר לו לאסוף את הדברים מהחדרים. בעצם, רוב הזמן נדמה לו שלא שמים לב שהוא בכלל קיים…

 

'אורי, ראית איזה כפר נעים? הנוף כאן והשקט, פשוט נפלא! החדרים מסודרים, כל הציוד מחכה לנו מוכן במקומו, ממש מרגישים שמישהו טרח והכין הכל עבורנו. ואיזה שירות אדיב – הבחור שעובד כאן, נדמה לי שחברון שמו, כל מה שביקשתי עשה מיד, בזריזות וביעילות. צריך להגיד לו תודה אחר כך. והוא גם בקי בכל הפרטים, רק אמרתי לו שאנחנו משפחת כהן-זאדה, והוא מיד אמר לי את מספר החדר, ואיך להגיע. הבאת את כל הספרים שתיכננת ללמוד?' הרב אורי חייך לאשתו הנמרצת. כראש ישיבת הכהנים בירושלים, רוב הזמן היה עסוק עם התלמידים או במקדש, ולכן, כשהיה יוצא לחופש, היה לוקח איתו ספרים שרצה ללמוד ולא הספיק.

 

'כן, ברוך ד' הספקתי לארוז הכל, בעזרתם של הילדים. שמעיה גלגל את כל המגילות, וחוה ארזה בצרור ועטפה במטפחת. את חושבת שהם בסדר אצל הדודים?' דינה הינהנה 'יהיה להם שם נפלא, אל תדאג. אבל אני רואה שמשהו מטריד אותך. מה זה?' – 'הבחור הזה שדיברת עליו, חברון, הוא נראה לי קצת לא שמח, לא? הוא עושה הכל בצורה נפלאה, אבל בלי חיוך. אנסה אולי לדבר איתו מאוחר יותר, ולראות מה הענין'.

 

'חברון' חברון, שהיה באמצע איסוף האשפה מפחי הזבל שליד השביל המרכזי, הסתובב לראות מי פונה אליו, והזדקף מיד, תוך שהוא מנקה ומקנח את ידיו בסרבלו. היה זה היהודי המבוגר מירושלים, מחדר 13. נדמה היה לו ששמו כהן-זאדה. מה שהכי בלט בו היה החיוך שלא מש מפניו לרגע. היה זה חיוך חי, משתף. עיתים מתרחב, עיתים מתגנב, אבל תמיד שם, וחברון חשב שהיה רוצה להכיר קצת יותר את האיש הזה. 'כן, אדוני, אוכל לעזור במשהו?' – 'לא. לא נראה לי' השיב האיש, הלא הוא הרב אורי 'באתי רק לומר לך תודה. המקום פה כל כך מיוחד, וממש ניכר שאתה משקיע רבות כאן. איך אתה מצליח לעמוד בכל המשימות?' חברון היה מופתע. הוא עובד בכפר הנופש כבר כמה שנים, אך זו הפעם הראשונה שמישהו פונה אליו לא כדי לבקש או להתלונן, אלא לומר תודה. הוא ידע שהאורחים בדרך כלל מרוצים, ושולחים מכתבי תודה להנהלה, אך אף אחד לא פנה אליו באופן אישי עד היום. הרב אורי לא חיכה לתגובתו של חברון, והמשיך 'בעצם, יש דבר מה שמטריד אותי, ואולי תוכל לעזור לי' חברון אהב לעזור 'אני מחפש דבר מה, ולא מצאתי אותו מרגע שהגענו לכאן' – 'משהו יקר?' שאל חברון בדאגה 'יקר מאד, וגם נדיר מאד' אמר הרב אורי 'אני מחפש את החיוך שלך'.

 

חברון התישב על הספסל הסמוך, והתחיל לדבר. משום מה, הוא נתן אמון באורח הזה. הוא הסביר איך הוא עובד קשה, ואיך הוא משתדל, אבל נדמה לו שאף אחד לא שם לב, ואיך הוא בעצם חושב שזה טוב שבאים אורחים, כי הם אוהבים את המקום, וזה גם נותן לו פרנסה, אבל הוא כל הזמן מרגיש רק את מה שמפריע ולא מצליח לשמוח בטוב. הוא סיפר לרב אורי כמה שהיה רוצה לשמוח, אבל לא מצליח לו.

 

חברון דיבר, והרב אורי הקשיב. כשעצר, סימן לו בעיניו שימשיך. חברון לא שם לב כמה זמן הם ישבו שם, ולא זכר בדיוק מה הרב אורי אמר לו. אבל כשהסתיימה השיחה, חיוך קטן נראה מציץ בזויות פיו, קצת מתבייש, אבל מנסה לצאת.

'אל תשכח' סיים הרב אורי 'זה חשוב מאד. כשתרגיש שאתה רוצה ויכול להשתנות, כשתרצה להתחיל לעשות כל מה שדיברנו, תבוא אלינו לירושלים, להקריב קרבן מנחה. זה הקרבן שמתאים לך עכשיו'.

 

 

 

לתגובות הארות והערות על הסיפור ניתן לפנות לכתובת המייל-

eynel@neto.bezeqint.net

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Hide picture