סיפור בהמשכים / הודיה כהן

מי אני ומה שמי? / הודיה כהן

 לחזרה לפרק השישה-עשר של הסיפור לחצו כאן!

פרק 17

רצנו לספסל, (למרות שמרוב התלהבות לא שמנו לב שיש ספסל ופשוט עמדנו) שרקנו בשמחה והיינו מאושרות.

דיברנו וצחקנו על כל מה שקרה. 'אני כל כך מותשת!' קראתי. 'אל תדאגי, תכף נחזור לאכסנייה שלנו בתל אביב, ונישן המווון זמן!' אמרה נסיה, מתנשפת בין מילה למילה. 'מה אתן שמחות כל כך?!' שאלה מיכל. שתקנו. 'כאילו, זה או לצחוק בקולי קולות או לשתוק כמו דג?? איזה מעצבנות!' קראה בכעס. 'בעצם… למה עזרתי לכם? הנה, עכשיו אני אלך לספר לדוד שלי לאן אתן בדיוק מתכננות לנסוע והוא יחזיר אתכן אליו בחזרה. אז הוא לפחות לא יכעס עלי יותר' אמרה. 'מה יש לך מיכל?! מה את קשוחה כל כך?!' התעצבנתי. 'בא לי! מה תעשי לי?!' צעקה בחזרה. נסיה הרגיעה אותי. 'מיכל. תסתכלי עלי בבקשה' ביקשה נסיה. מיכל הסתכלה. 'מה את-' אמרה ולפתע השתתקה. 'כמו שחשבתי' אמרה נסיה.  'אהה… דוד שלה הקשיח את ליבה… חכם הוא… בטח הוא דאג לעשות זאת כדי שאנחנו נריב ומיכל תחליט להסגיר אותנו. כמו מה שהיא רצתה לעשות לפני רגע…'

מיכל התאפסה. 'מה עבר עלי עכשיו? יש לי מן הרגשה מוזרה…' אמרה.

אני ונסיה חייכנו.                                    

'פשש…איזה תוכנית היתה לכן…!!' שיבחה אותנו נסיה. 'זה התוכנית שלי!' התגאתה מיכל. 'גם שלי!' קראתי. 'את הצעת לשרוף את התמונה, ואני אמרתי איך נעשה את זה' התעקשה מיכל. 'זה תפקיד חשוב יותר ' אמרה. הבלגתי וחיבקתי את נסיה בחיבה. 'איזה חברה יש לי…' מלמלה נסיה בהתרגשות. 'תודה לך מיכל, באמת שלא היית חייבת. יש לך לב טוב' אמרה נסיה ולחצה את ידה של מיכל. 'די נו…' אמרה מיכל וסומק קל עלה על לחייה.

'שנחזור?' שאלתי. 'כן. אבל באוטובוס…' אמרה מיכל. 'אל תדאגי… זה סתם היה צירוף מקרים' ניסיתי להרגיע אותה. מסכנה, עדיין יש לה טראומה…

'אני לא מבינה איך הוא מצא אותי…' מלמלה בעצב.

'טוב יאללה,' קמתי. 'ביי מיכל!' קראתי והתחלתי ללכת. 'ביי!' קראה גם נסיה והלכה אחריי. מיכל נופפה לנו לשלום ועזבה גם את המקום.

הלכנו לתחנת האוטובוס הקרובה ושתקנו. כל אחת שיחזרה לעצמה בראש שוב את מאורעות היום.

הגענו לתחנה והתישבנו על הספסל. שום אוטובוס לא נראה באופק. 'את יודעת, זה ממש יפה מצידה של מיכל. לא קל לשכנע ילדה לפעול ככה נגד דוד שלה… ועוד למעננו? היא בכלל לא הייתה חייבת. אני באמת מתפלאת איך היא הסכימה מהר כל כך…' אמרתי. נסיה ציחקקה. לא הבנתי את פשר הצחוק.  'אותי זה לא כך מפליא…' אמרה בגאווה. לקח לי דקה להבין את כוונתה. חייכתי גם. 'רק מבט אחד, והכל מסתדר' מלמלה, וחיוך מרוח על פניה.

'תגידי, נסיה, כשלוקר מקשיח לב של מישהו, כמה זמן הלב שלו נשאר קשוח?' שאלתי.

'זה תלוי. מבט קצר מקשיח לזמן קצר. מבט ארוך מקשיח לזמן ארוך. זה יכול להגיע עד חודש' השיבה לי. האוטובוס הגיע.

הגענו לאכסניה ב-6. אני ארגנתי וסידרתי את החדר ונסיה ישבה על המיטה. 'אז עכשיו אי אפשר עליך, אה? אף אחד לא יוכל להוריד ממך את הטוב. כי כבר אין לך תמונה…' אמרתי תוך כדי קיפול הבגדים. נסיה לא הגיבה. 'עכשיו שתינו נוכל לחיות רגיל לגמרי. נכון?' שאלתי. 'נסיה, למה את לא עונה??' שאלתי והבטתי לעברה. נסיה ישבה על המיטה חיוורת. כמעט כמו הקיר שמאחוריה. 'נסיה…??' שאלתי מעט מודאגת. רצתי לעברה. נסיה בהתה באוויר והצליחה לומר רק כמה מילים. 'ד…דנה? נפל ל…לי ה…א…סימון' אמרה. 'לאיזה אסימון את מתכוונת…?' לא הבנתי. 'צפוי לנו משחק לא פשוט בבית הספר…' ענתה. 'אני לא מבינה… את יכולה להפסיק לדבר ברמזים??' שאלתי חסרת סבלנות. 'נסיה, נכון שהכיתה צחקה עלי? ביום הראשון שבאתי… נו, בגלל הג'וק…' 'שדיבר אליך' השלמתי אותה. 'כן…נכון. אז, נכון היה איזה שניה שכולם הפסיקו? שכולם שתקו?' שאלה. 'כן… ואז קמה שרון והמשיכה לצעוק…' אמרתי, לא מבינה לאן היא חותרת. 'הו דנה, למה הם שתקו?? כי אני הסתכלתי עליהם! כי אני ריככתי את ליבם! אבל שרון… היא לא התרככה. ידעתי שמשהו קצת מוזר, אבל לא ייחסתי לזה כלל חשיבות… עכשיו אני מבינה הכל…' אמרה והצבע הלבן חזר ללחייה.

'אז את רוצה להגיד… ששרון… לוקרית?!' שאלתי בהלם. נסיה הנהנה.

'ידעתי!! זאת היא שהרסה לי את הכיתה! בגללה כל הזמן יש ריבים וצעקות… זה הכל באשמתה!' התעצבנתי. התישבתי על המיטה בעייפות. 'המשחק לא נגמר' מלמלתי.

בזמן הזה התהלך לו האיש בחדרו ודיבר בפלאפון. 'עוד מעט הן יחזרו לבית הספר, אני מקווה שהתוכנית שלי תעבוד. מה? כן… שרון חייבת להצליח בסכסוך!! מה? להקשות את ליבה של דנה. בסדר… ובקשר לנסיה, אסור לה להבין שזה הוא, היא צריכה להתמודד עם הקושי לבד. נכון, נכון… גם אני חשבתי על זה. אתה יודע, בינינו, אולי לה אין עוד תמונה, אבל לבית יתומים שהיתה בו יש, ואני עוד אשיג אותה. תסמוך עלי' אמר וניתק. ארשת ניצחון עלתה על פניו.

למעבר לפרק הבא של הסיפור לחצו כאן!