סיפור בהמשכים / הודיה כהן

מי אני ומה שמי? / הודיה כהן

 לחזרה לפרק השלושה-עשר של הסיפור לחצו כאן!

פרק 14

'יאללה נעשה את זה מהר,' אמר בקוצר רוח 'תביאי את התמונה'.

'אתה ח…חולם', ענתה בחוסר ביטחון. 'היא מגמגמת מרוב פחד…' חשבתי לעצמי.

'אני מה?' שאל בגבה מורמת. 'אתה חולם!' צעקה נסיה. היא הסתכלה עליו במבט נוקשה. 'מה זה המבט הזה? מנסה להשפיע עלי? אני לוקר, שכחת?' אמר בגאווה. 'אין לך מה להתגאות, אני ממש מרחמת עליך' ענתה בקור. 'מספיק!' הוא צעק. 'נחזור לעניין. את הבנת למה תפסתי אותך. תני לי את התמונה עכשיו!'

'אין מצב שאני נותנת לך אותה', אמרה נסיה בקול ברור. 'תני לי את התמונה, ולא…' כעס האיש.

'ולא מה??,' התעצבנה נסיה. 'ולא, תיכנסי לצינוק!' החזיר לה האיש באותו הטון. 'יש לכם צינוק פה? המקום הזה נראה כמו פח אחד גדול שרוקנתם והצבתם בו דלת' אמרה בכעס. 'שקט! אם תגמרי לי את הסבלנות אני אשתמש בכוח!' צעק.

שקט השתרר. הוא חטף את המזוודה ושפך את תכולתה על הרצפה. 'היי! מה אתה עושה?! תעזוב את זה!!' הוא לא הקשיב לה. 'הי?? איך שלא קוראים לך!!' צעקה אליו כדי שיקשיב לה. הוא בעט במזוודה. 'אדוני!' הוא אמר. 'מה?!' שאלה נסיה באי הבנה. 'תקראי לי אדוני!!' צעק. נסיה הסתכלה עליו במבט של 'מה אתה רוצה ממני?!'. היא החזיקה את התיק הקטן שלה קרוב לליבה, שם היתה התמונה שלה. 'איפה התמונה, אה? איפה החבאת את זה ילדה מעצבנת?!' הוא הסתכל עלי, ואז על נסיה. מבטו נחת על התיק שחיבקה. הוא חייך והתקרב אליה לאט. 'אז שם את מחביאה את זה… חושבת שאני לא אראה? קדימה, ילדה. תביאי לי' אמר והושיט לה את ידו. נסיה הסתכלה עליו. 'תפסיק לקרוא לי ילדה!! אני בת 12!! אם אתה רוצה תקרא לי נסיה' התעצבנה. 'אל תבלבלי לי את המוח ותפסיקי להתווכח! תשבי בשקט! מעכשיו את מקשיבה לפקודות שלי, ולא צועקת! תראי את חברה שלך, יושבת ולא אומרת דבר', אמר וחייך חיוך מאולץ. 'מה אתה רוצה שאני אגיד, 'אדוני'?' שאלתי. דלת הבית נפתחה בכוח עז והתנגשה בקיר שמאחוריה. כולנו נבהלנו והסטנו את מבטינו לכיוונה. נערה לבושה שמלה נוצצת נכנסה.

היא עמדה ולעסה מסטיק. היו לה אוזניות, והיא נענעה את ראשה בקצב השירים שבאייפד שלה. 'הי דוד!' היא קראה. 'את מפריעה לי' החזיר לה האיש בחוסר סבלנות. 'יש לנו אורחים עוד חצי שעה, ואמא צריכה ביצים לעוגה' ענתה ברוגע תוך כדי התעסקות באייפד. 'בסדר עוד מעט' ענה במהירות ושב לעניין. הוא חטף מנסיה את תיקה. 'לאא!!' צעקה נסיה. 'נו דוד! אמא ממהרת! תביא כבר ואני אלך! יש לי שיעורי בית לעשות…' ענתה בעצבים. 'אוף! בסדר, בסדר!!' אמר בכעס וזרק את תיקה של נסיה על הרצפה. 'אני אביא לך מהמרתף, כי נגמרו לי הביצים במקרר…' מלמל לעצמו וירד במדרגות. 'אוי, דוד שלי תפס אתכן?' שאלה. 'הוא עושה שטויות האיש הזה…' נאנחה. היא הלכה והתיישבה על הספה. 'את חייבת לשחרר אותנו, ילדה!' קראה נסיה בהתחננות. 'קוראים לי מיכל' ענתה לה תוך כדי התעסקות באייפד. 'מיכל…?' שאלה נסיה תוך כדי חשיבה. 'ו…בת כמה את?' שאלה. '12. למה…?' שאלה מיכל בחשד. 'ו… את עשירה במקרה?' שאלה נסיה. 'כן…למה?' שאלה בחשד גדול יותר. 'מיכל, זאת את? חברה שלי לפני 5 שנים??' שאלה נסיה בהתרגשות. מיכל הרימה את מבטה מהאייפד והתרכזה בנסיה.

צעדיו של האיש נשמעו מתקרבים מכיוון המדרגות. 'תעשי משהו!' צעקה נסיה. 'דוד! שכחתי, אני צריכה גם כוס סוכר!!' צעקה מיכל. 'מה? למה לא אמרת קודם? טוב…' שמענו את קולו אומר. קולות צעדיו הלכו והתחלשו עד שנעלמו שוב. 'מיכל, את זוכרת שפגשת אותי בהרים כשהיינו בנות 6? ולקחת אותי לפסיכולוג ולבית יתומים… מיכל, זאת אני נסיה!!' קראה נסיה בתקווה שמיכל תזכור. 'אני לא מאמינה…זאת את?!' שאלה מיכל בתדהמה. 'כן!'                                                                                    

'יואו נסיה, אני כל כך מצטערת! דווקא את הקורבן של דוד שלי הפעם…?' שאלה בייאוש. 'קדימה, תשחררי אותנו!' קראה נסיה. מיכל רצה לשולחן ולקחה משם את המפתחות. היא פתחה את האזיקים שהיו קשורים אלי. אני השתחררתי והלכתי לסדר מחדש את המזוודה ולהחזיר את החפצים שנשפכו. היא עברה אל הכיסא של נסיה וניסתה לפתוח. צעדיו של האיש נשמעו מתקרבים. 'מהר!' לחשה נסיה בקול. 'אני לא יכולה…זה נתקע!!' היא לחשה בהיסטריה. רצתי לעזרתה ושתינו ניסינו לשחרר את המפתח התקוע. קולות הצעדים הלכו וגברו. 'הי דוד, אני צריכה גם קמח!!' צעקה מיכל בייאוש. היא הזיעה לגמרי. כולנו הזענו. 'אני לא מביא יותר שום דבר! תגידי לאמא שלך שאני לא המכולת שלה' נשמעה צעקתו של האיש מכיוון המדרגות. 'הוא עוד שניה מגיע, תברחו!' קראה מיכל. 'דנה, קחי את התיק שלי עם התמונה ותברחי מכאן!! כמה שיותר רחוק!' צעקה אלי נסיה. רצתי לעבר הדלת ופתחתי אותה. 'מה קורה פה?!' נשמע קולו של האיש. הדלת נטרקה אחריי. 

אני לא יודעת מה עם נסיה. ואני לא יודעת מה לעשות עכשיו. ברחתי אל הלא נודע. פשוט רצתי ורצתי והעיקר להתרחק כמה שיותר מזירת הפשע. דמעות צפו בעיני. 'נסיה…' מלמלתי בעצב ודאגה. ישבתי על הספסל. התיק של נסיה בידי. פתחתי אותו בעדינות. התמונה נחה שם. ליטפתי אותה. 'אין לו מה לעשות לנסיה. התמונה אצלי'. אמרתי לעצמי.

למעבר לפרק החמישה-עשר של הסיפור לחצו כאן!