סיפור בהמשכים / הודיה כהן

 

 

 

מי אני ומה שמי? / הודיה כהן

 

 

 

 לחזרה לפרק השנים-עשר של הסיפור לחצו כאן!

  

 

פרק 13

  

'נסיה עצרה את הסיפור.

'מה את אומרת?? את בטוחה שאת לא עובדת עליי? לאן חתרת את וסיפור החיים שלך…' אמרתי. נסיה הרימה גבה. 'טוב לדעת שיש לי ילדה בכיתה שיכולה לרכך לי את הלב ע'י מבט. ממש משעשע.' המשכתי חצי בעצבנות וחצי בהומור. 'ילדה בכיתה' חיכתה אותי. 'אפשר לחשוב כמה זמן אני איתך בכיתה… בואי נראה… יום אחד!' אמרה בעצבנות. גילגלתי עיניים. 'ככה את מזלזלת?!' שאלה וחיכתה לתגובה. נאנחתי. 'אני אפילו לא מאמינה איך הצלחת להוציא ממני את הסיפור הזה תוך יום אחד שהייתי איתך! בחיים לא סיפרתי אותו למישהי ו- טוב, כן, סיפרתי… בבית ספר הקודם סיפרתי לאחת מהבנות…זה היה נורא…' מיכל התרככה לאט ובכתה בשקט. הסתכלתי עליה. לא זזתי. מדוע הייתי אדישה כל כך? אין לי מושג. אולי מפני שלא אכלתי צהריים…

'אני מוציאה אוכל' קבעתי. 'את לא מוציאה אוכל כי נגמר האוכל.' אמרה נסיה בקשיחות. 'נגמר…?!' התפלאתי. 'אהה' ענתה. בדקתי טוב את תכולת התיקים. נסיה צדקה. 'אז מה עושים?? אני מורעבת!!' קראתי באומללות. 'יש כאן טיול סיירים בטח יש איזה אוטו גלידה או משהו…'ענתה. 'שאלך לבדוק?' שאלתי. 'כן. קחי 50 שקל, תקני דברים שיספקו גם לאחר כך' הורתה לי. 'אם בכלל אמצא אוטו גלידה…' מלמלתי והתרחקתי מהמקום.

'אני משתכשכת בנהר בינתיים!' הודיעה לי בצעקה.

חיפשתי בכל מקום. באמת היו תיירים. הגעתי לתחילת המסלול שם היו כל מיני שלטים של מקומות, מלתחות ו… כן. היה שם קיוסק. רצתי מאושרת מהמציאה ופניתי למוכר. קניתי 2 קרטיבים, פרינגלס ומלא חטיפים. קיצר…בזבזתי את כל השטר =). שבתי בריצה לנסיה.

כשהגעתי היא יצאה מהר מהמים ורעדה מפני הקור. התיישבנו על הסלע ואכלנו את הקרטיבים.    

'אז את כבר הרבה זמן לאוסית… 5 שנים!' פניתי אליה בעדינות. ידעתי שהיא עדיין קצת מעוצבנת עלי. היא לא הגיבה (אם היא בכלל הקשיבה לי).

'רק דבר אחד מוזר לי…' היא מלמלה.

מה?' שאלתי.

'החיות שפה, בארץ… הם גם מדברות!' אמרה.

'מה…?'

'כן..הרבה פעמים הציפורים מדברות איתי… החתולים…'

'נסיה על מה את מדברת??' שאלתי בקול גבוה מעט.

'ברצינות!!' היא התעקשה.

'טוב נסיה' אמרתי חסרת אמון. 'אחר כך נבדוק. תמשיכי כבר את הסיפור!!'

'אהה…כן..'

 

אותו הלילה הייתה לי הפתעה נוספת. קמתי מהספסל ופתאום נפל עליי מכתב מפיה של היונה.

שבתי בריצה לחדר. ישבתי על המיטה. על המעטפה היה כתוב: 'מזל טוב לנסיה'. פתחתי נרגשת את המכתב, ובתוכו היה דף עם טביעות רגליים של כל החיות כמעט! לא הורדתי את העיניים מהדף במשך דקות ספורות. לאחר מכן, קמתי ולקחתי מהשידה של האחות סלוטפ כדי לתלות את הדף על המיטה.

הלכתי לישון.

בבוקר הרגשתי שמישהו נושם מעליי. מכירים את ההרגשה? זה ממש מעצבן… בלית ברירה עצרתי באמצע החלום ופקחתי את עיניי. מוריה עמדה מעליי והתכופפה כדי לראות הציור התלוי על מיטתי. 'תורידי, את האף, שלך, ממני!' התעצבנתי. 'או מיכל את ערה!' אמרה בשלווה מוחלטת. 'תגידי, הבנתי את הקטע של טביעות הרגליים אבל מה הקשקוש הזה? שאלה. 'זה לא קשקוש!' עניתי במהרה. היא חיכתה. 'כתוב כאן 'יום הולדת שמח לנס.. אהה למיכל' תיקנתי את עצמי במהירות. (להזכירכם אמרתי לכל ילדי החדר שקוראים לי מיכל) 'אע?,' אמרה 'אני רואה פה קשקוש!' אמרה. 'אז את לא יודעת לקרוא!' אמרתי. 'מה אני לא יודעת לקרוא? שפת חיות???' שאלה.

 

'הו דנה! עכשיו כשאני מספרת את הסיפור… נפל לי האסימון! אני יודעת שפת חיות… זה לא שהחיות יודעות לדבר…' אמרה נסיה בגיחוך.

'וואלה,' אמרתי. 'זה באמת נשמע יותר הגיוני…' אמרתי בחיוך.

 

'אהה…ודנה', קראה לי נסיה. 'התמונה שהדבקתי שם בבית יתומים. זאת שנקרעה, הבאתי אותה… שמרתי אותה ורציתי להראות לך'. אמרה והוציאה מתיקה תמונה ישנה. בתמונה היו המון סימני דבק, והיא נראתה ממש לפי התיאור: כל החיות עומדות ובאמצע – אבא של נסיה מרים אותה. 'אבל… למה יש לך פה עיניים חומות ושיער חום?' שאלתי בתמיהה. 'אה זה? זה סתם האיכות של התמונה…אל תדאגי היה לי עיניים כחולות ושיער שחור. בדיוק כמו עכשיו'. אמרה מחוייכת. חייכתי אליה. כמה שאני אוהבת את הילדה הזאת…! 'יפה שלי…' חייכתי. נסיה הסמיקה.

'מיכל… אני חושבת שכאן נגמר הסיפור שלי. אין שום דבר מעניין… אחרי שנה וחצי באה האומנת רבקה, (אמא שלי עכשיו) ואימצה אותי. ואז היא לקחה אותי לבית ספר וכולי' וכולי".

'שבו' הוא הורה לנו. התישבנו, הנחנו את המזוודות לידנו ואת התיק שלי הנחתי על ברכיי. הוא קשר למותנינו אזיקים מברזל שקשורים לכסא הנפתחים ע'י מפתח. האיש הסתובב מצד לצד של החדר. 'נסיה, נסיה, נסיה,' קרא 'כמה זמן אני מחפש אותך? תני לי לחשוב… מאז שאת בת 7, ולידיעתך 'דוכסית', נותרו רק 3 לאוסים בעולם… שאת אחת מהן…' הוא אמר עם הגב אלי. 'אך עוד מעט כבר לא תהיה, אוי כמה חבל' אמר בציניות והסתובב אלינו. נרתעתי. הגנבתי מבט מהיר על נסיה, היא בלעה את רוקה בפחד. 'איך…אתה יודע?' שאלה. 'איך לא? ההורים שלך היו לאוסים אז גם את לאוסית, ההורים שלי היו לוקרים אז גם אני לוקר… זה הגיוני, לא?' שאל וצחק. 'אתה לוקר?' שאלה נסיה במבט מופתע ועצבני. הוא הרים גבה וחייך חיוך מטופש. כל כך התחשק לי לתת לו כאפה…

 

'אבל את יודעת מה כיף לי?' שאל. 'שיש לך תמונה בתיק…' אמר בחמדנות מרושעת. נסיה החווירה. 'לאאאאאאאאאאאאא!!' היא צעקה.

  

 

למעבר לפרק הארבעה-עשר של הסיפור לחצו כאן!