סיפור בהמשכים / אסתי רמתי

האביר במסכה השחורה / אסתי רמתי

 לחזרה לפרק השלישי של הסיפור לחצו כאן!

פרק ד

בפרקים הקודמים: כשטל ויוני אוחזים בסיכה מוזהבת שקבלו מהאביר במסכה השחורה, הם מוצאים את עצמם במקום אחר…

הבטתי סביב, עדיין מסוחררת מעט, ולא האמנתי למראה עיני. היינו בסמטה צרה, מרוצפת אבנים גדולות, ומשני הצדדים, ניצבו בתי אבן גבוהים וצפופים. מלבדנו, לא היה אף אחד ברחוב.  'מה זה, איך הגענו לרובע היהודי בירושלים?!' שאלתי את האביר, שניצב לידינו.

'אנחנו לא בירושלים…' הוא אמר. 'אנחנו בחיפה. אתם לא מריחים את הים?'

האביר צדק. עכשיו שמתי לב לריח המלח שדגדג לי את האף, וכשהקשבתי טוב, אפילו יכולתי לשמוע את רחש הגלים.

'אבל זה לא יכול להיות' אמר יוני. 'אנחנו מכירים את חיפה מצויין – בני הדודים שלנו גרים כאן, ואין כאן שום שכונה שנראית ככה!'

'אולי בזמנכם אין' אמר האביר 'אבל לפני אלף שנה היה…'

'מה?!!!!' צרחתי 'חזרנו אלף שנה אחורה?! אני לא יכולה לחזור עכשיו אחורה בזמן! יש לי מחר פעולה ממש חשובה בסניף!'

'שששש….' ניסה להרגיע אותי האביר 'אל תעשי כל-כך הרבה רעש! נחפש מקום שקט, ואני אסביר לכם את כל העניין.'

'באמת הגיע הזמן…' אמר יוני. 'אני לא מבין כלום!'

'אז נלך לבית של יוחנן החיפאי.' אמר האביר 'הוא גר לא רחוק מכאן, ממש בתוך החומה.'  

הלכנו בין הסמטאות הצרות, מביטים סביבנו בסקרנות. שקט מוזר שרר, למרות שהיה אור. בפעם הראשונה, שמתי לב שלא היו שום המצאות מודרניות באזור – לא פנסי רחוב, לא מכוניות (שלא היו עוברות שם בכל מקרה), ואפילו לא אופניים. אחרי הליכה קצרה, חומת העיר התנשאה לפתע מעלינו, גבוהה וקצת מאיימת. האביר הוליך אותנו דרך פתח צר בחומה, עלה איתנו במדרגות אבן עקומות, ודפק על דלת עץ כבדה. 'מי שם?' נשמע קול מתוח של ילד. 'האביר. הבאתי את הילדים כמו שביקשת…'

הדלת נפתחה אט אט, וכשראינו מי עומד מולנו, טל ואני פקחנו עיניים בתדהמה.

 למעבר לפרק החמישי של הסיפור לחצו כאן!