סיפור בהמשכים / הודיה כהן

 

 

 

מי אני ומה שמי? / הודיה כהן

 

 

 

 לחזרה לפרק התשיעי של הסיפור לחצו כאן!

  

 

פרק 10

  

'נותרתי לבד, בוהה בחלל החדר. דפיקות בדלת. מיכל נכנסה בריצה וחיבקה אותי. 'מה קורה? אני חייבת ללכת', היא הושיטה לי חבילת שטרות. 'תקשיבי, רציתי להביא לך איזה בגד חדש אבל אין לי זמן… אחרי הכל אני לא גרה בעיר הזאת, ואני חייבת לטוס הביתה… ביי!' אמרה ויצאה בריצה מן החדר.

שמתי את הכסף בתוך קופסא והכנסתי למגירה. התחלתי לפרק את המזוודה ולשים את הדברים בשידה ובארון.

מה זה? נגעתי במשהו דק ונשימתי עצרה מלכת. שוב הדמעות צפו בעיני. החזקתי את החפץ ביד רועדת. זו הייתה תמונה. תמונה גדולה שבה השתתפו כמעט כל החיות! (המשפחה שלי…) ובמרכז… כן, ניחשתם נכון. במרכז עמדה ילדה קטנה עם תלתלים חומים ועיניי דבש, חיוכה היה מרוח מאוזן עד אוזן ואביה הרים אותה באוויר. זה היה חודש לפני שנפרדה ממנו. 'כמה הייתי מאושרת…' לחשתי וליטפתי את התמונה. קולות הקפיצו אותי בבהלה ממיטתי, ומטר של ילדות נכנסו לחדר.

'תראו, תראו! יש מישהי חדשה בחדר!', קראה אחת מהן וכולם זרקו את תיקיהן לרצפה ורצו אלי.

נסוגתי לאחור. הן עמדו מסביבי במעגל והמטירו עליי גשם של שאלות. 'איך קוראים לך?' 'מתי הגעת??' 'למה לא באת לארוחת צהריים…?' 'בת כמה את?' לא הספקתי לענות על שום תשובה.

לפתע הזדקפה ה'מקובלת' שבניהן וקראה בקול:

'בנות! בנות! אינכן רואות? היא לא יכולה לענות ככה על כל השאלות!' הבנות השתתקו. והיא המשיכה:

'נעים מאוד, שמי רעות. באתי מבית עשיר, ואימי שילמה המון כסף כדי שינהגו בי על הצד הטוב ביותר! אחת מהעובדות כאן היא רק שלי ומתי שאני צריכה משהו אני מתקשרת אליה, ומיד היא באה למלא את רצוני.' אמרה בגאווה. 'ואיך קוראים לך?' שאלה.

'מיכל', עניתי במבוכה. לפתע החלו התלחשויות וחפץ כלשהו עבר מיד ליד. הסתכלתי היטב, והבנתי שזו התמונה שלי!

'היי! תחזירו לי את זה!' ביקשתי.

'מה זה? הלכת לג'ונגל והצלמת שם?' צחקה אחת. קמתי ממיטתי וניסיתי לחטוף את התמונה מידיה.

היא העבירה בזריזות את התמונה לחברתה, וכך כל פעם שניסיתי לקחת מהן הן העבירו את התמונה מיד ליד…

'דיי!' צעקתי. 'זה חשוב!!'

הן לא הקשיבו. התחלתי להשתולל ולצרוח, אך הן בשלהן ממשיכות ב'משחק' ונהנות. ברחתי. יצאתי מהחדר בריצה וחיפשתי את השירותים. זמן רב לקח לי למצוא אותם. ישבתי על יד הדלת ובכיתי. ישבתי ובכיתי בערך חצי שעה, והרעב התחיל להציק לי. עובדת במדים חלפה על פניי מהר.

'אהה…סליחה?' קראתי לעברה. היא הסתובבה אלי ושאלה מה אני רוצה. 'מתי..האוכל…?' שאלתי.

'שלושת רבעי שעה', ענתה והלכה.

שלושת רבעי שעה…! באסה… חשבתי לעצמי.

קמתי וחזרתי בצעדים איטיים לחדרי. כשנכנסתי בשקט ישבו כולם בפינת החדר, התלחששו והביטו בי.

ככל שהתקרבתי יותר למיטתי חשכו עיני. החוורתי והרגשתי כאב ראש וכעס מוחלט. על הרצפה, לידה המיטה היו מפוזרים חתיכות מהתמונה.

התמונה שלי…היא נקרעה…!!

'מה…עשיתן?! צרחתי. למה?!' ליבי נשבר.

'לא התכוונ-'

'ששש!' השתיקה אותה רעות.

נפלתי על המיטה בצער רב ופרצתי בבכי קורע לב. מזווית עיניי ראיתי ילדה שכל הזמן ישבה על מיטתה והסתכלה עליי.

הבנות הסתכלו עלי באי נוחות.

כעבור זמן רב נשמעה קריאה ברמקול שכל הבנות מוזמנות לארוחת ערב בחדר אוכל.

הבנות רצו החוצה. שוב נותרתי לבד. לא הלכתי. אספתי את קרעי התמונה ושמתי במגירתי.

'אבא שבשמיים!!' צעקתי.

אנא! עזור לי! אין לי הורים, ואפילו מזכרת מהם כבר לא נותרה לי!

מדוע הן עשו את זה? אין להן לב…?!  

אנא, עזור לי להשתלב עם הבנות בינתיים ובקרוב אמצא משפחה…

עזור לי להמשיך כרגיל את חיי!

אנא…! אתה היחיד שנותרת לי…'

נ.ב. אני ממש רעבה… אבל אין לי חשק ללכת לחדר האוכל עכשיו…

 

צעקתי את דבריי כל כך בקול שלא שמתי לב שיש מישהו מאחורי הדלת ששומע אותי…

בכיתי ובכיתי ולבסוף – נרדמתי. 

בבוקר ראיתי עוגה ושוקו על שידתי.

'איזה קטע! תודה ה'!' קראתי בשמחה וזללתי את העוגה בתיאבון. 

באותו היום התעוררתי באמצע הלילה ולהפתעתי ראיתי ילדה יושבת על מיטתה ומתעסקת במשהו.

לא התעניינתי, ונרדמתי.

בבוקר, משהו היה מונח על שידתי…

  

 

למעבר לפרק 11 של הסיפור לחצו כאן!