סיפור בהמשכים / הודיה כהן

 

 

 

מי אני ומה שמי? / הודיה כהן

 

 

 

 לחזרה לפרק השמיני של הסיפור לחצו כאן!

  

 

פרק 9

  

'ישבנו באוטו. אמא של מיכל נסעה די מהר. מיכל ישבה עם גב זקוף וסידרה את השמלה הסגולה והנוצצת שלה. דווקא שמלה יפה חשבתי. לאחר זמן מה השתעממתי והתחלתי לספור מכוניות.

'23…22…21'

'נסיה, מה את עושה??' שאלה מיכל.

'סתם…סופרת מנויות', עניתי.

 'את מתכוונת ל 'סופרת מכוניות', צחקה.

'מה שזה לא יהיה', עניתי.

'אני יותר אוהבת לספור כסף' אמרה בגאווה.

'לספור – מה?!' שאלתי בקול.

'לספור כסף!'

'מה זה כסף?' התבלבלתי.

'אויש נו…' מיכל הוציאה מכיסה שטר של מאה. 'זה כסף. אנחנו עשירים.' ענתה בגאווה.

'משעמם' עניתי ופניתי שוב אל החלון והמשכתי לספור  '26…25…24'

'נסיה, לא הבנת. עם הכסף הזה אפשר לקנות מה שרוצים! ממתקים, בגדים, נעליים…כל מיני…'

'אני לא מבינה אותך!' אמרתי. 'מה זה לקנות ומה זה ממתקים?!'  התעצבנתי.

מיכל הסתכלה עליי בשוק. 'אמא את יכולה לעצור לנו פה שניה?' שאלה.

'למה יקירתי?' שאלה אמה.

'אני רוצה לקנות כמה דברים עם נסיה' ענתה.

'טוב מאמי'. אמה של מיכל עצרה ליד סופר קטן והוציאה את ארנקה. 'כמה את צריכה? 50 שקל יספיק לך?' שאלה.

'זה בסדר יש לי', ענתה ויצאה מהאוטו. היא חיכתה שאצא ואז הושיטה לי יד ושנינו רצנו לחנות.

כשנכנסנו אני התפעלתי מהחנות. 'וואו. מה כל אלה??' שאלתי.

'ממתקים, חטיפים , שוקולדים…' ענתה. 'תנסי את זה' אמרה והושיטה לי חפיסת קליק. באתי לפתוח אך מיכל עצרה אותי. 'חכי! לא שילמנו!' קראה. היא הושיטה למוכר את השטר ואת 2 חפיסות הקליק. אחרי שהחזיר לה את העודף יצאנו מהחנות. 

פתחתי את שקית הקליק והסתכלתי פנימה.

'נו? למה את לא טועמת? זה טעים!' אמרה ולקחה אחד מהחפיסה שלה.

לקחתי אחד. לאט לאט הכנסתי אותו לפי. היא הסתכלה עלי בחיוך. 'מממ טעים…' קראתי בהתלהבות.

'אמרתי לך!' שמחה מיכל. נכנסנו למכונית.

'נו, מה קניתן?' שאלה אמה של מיכל.

'קליק' ענתה מיכל.

אמה חייכה והתניעה את האוטו.

הנסיעה ארכה חצי שעה ומיכל התלוננה שכואבת לה הבטן.

חנינו ליד בניין גדול ורחב שעליו היה שלט די גדול:

'בית היתומים רובינשטיין'.

אמה של מיכל יצאה והסתכלה סביב. אני ומיכל שתקנו.

'אוקי, בואו' ציוותה. פסענו לכיוון הכניסה. הרבה ילדים מכל מיני גילאים הלכו בבניין הלוך ושוב.

אמא של מיכל ניגשה למזכירה ואני ומיכל עמדנו ושוחחנו עם ילדה קטנה שאמרה שהיא כאן מגיל 3 והכירה המון ילדים.

כעבור זמן מה ניגשה אליי אישה בחולצה לבנה עם סמל של בית היתומים. 'בואי. אקח אותך לחדרך' הציעה לי. נתתי לה את ידי ושתינו הלכנו יחד במסדרון. מיכל נפנפה לי לשלום ודיברה עם אמה. עצרנו ליד דלת חומה וקטנה. כשנכנסנו, חדר ענק בגודל 80 מ'ר בערך התפרס לנגד עינינו.

'וואו…' לחשתי. כל המיטות היו אותו דבר. להגיד את האמת – התלהבתי. הוא היה מעוצב די יפה. הקירות היו כולן צבועים בורוד וליד כל מיטה היתה שידה קטנה עם מנורת לילה ודובי פרוותי.

העובדת הסתכלה עליי והיה נראה שהיא שמה לב שאני מתלהבת. היא חייכה ואמרה: 'את אוהבת, נכון?' הנהנתי. היא לקחה אותי למיטה מס' 37 (מתוך 50) והניחה את המזוודה שלי לידה.

'זו המיטה שלך. מדי שבוע יחליפו לך את המצעים. אהה… והדובי הזה שלך', אמרה והושיטה לי את הדובי. חייכתי וקירבתי את הדובי אל ליבי. 'תודה' לחשתי בשמחה.

'שם הארונות. ארון מ'ס 37 שלך, אוקיי?' הנהנתי. מרוב שמחה לא יכולתי לענות.

'ו..אגב, אם את צריכה משהו תפני אלי, קוראים לי נועה. או שתחפשי אותי או שתבקשי מהמזכירה לקרוא לי ברמקול או משהו כזה…' אמרה.

רגע של שקט השתרר. היא הסתכלה עליי וישבה על מיטתי. התיישבתי לידה. 'נסיה, נכון?' שאלה. הנהנתי.

'בואי תספרי לי קצת על עצמך. את יודעת על ההורים שלך וזה…' ביקשה בעדינות.

דמעו צפו בעיניי. 'הם… לא כאן… אבא… נעלם… אמא… צייד… שיחים… שכבה…' אמרתי והתקשתי לנשום. 'ומה עם… שאר המשפחה?' שאלה. הסתכלתי עלה בעיניים דומעות ולאחר רגע פרצתי בבכי קורע לב. היא חיבקה אותי חזק. הרגשתי דמעה נופלת על גבי. היא בוכה? חשבתי.

'נסיה'לה, יהיה לך כייף כאן. יהיו לך חברות ו.. אולי עוד מעט תהיה לך משפחה חדשה…אני אשתדל לעזור לך. תפני אלי מתי שאת רוצה. תדברי איתי ותשתפי אותי…' אמרה והשתדלה לחייך.

'כל הילדים בארוחת צהריים. את באה?' שאלה.

'לא, תודה' עניתי והיא יצאה מהחדר.

  

למעבר לפרק העשירי של הסיפור לחצו כאן!