נקודת מפנה- על עשרה בטבת

נקודת מפנה / חיים ברנסון

לכל גרף לא משעמם יש נקודת מקסימום – נקודה שבה הגרף עושה מפנה ומגובה השיא שלו הוא מתחיל לרדת. במילימטר הראשון הירידה לא מורגשת, אבל המגמה שהתחילה היא מגמת ירידה. והירידה תלך ותגבר, כדור השלג יתגלגל ויתעבה, והכל – מהסטייה הקטנה שהכיוון אימץ.

ממש היום, לפני כ-2,400 שנה, עמדנו בנקודת מקסימום כזו. בעשרה בטבת החלה הירידה, התחיל המצור של הצבא הבבלי על בירתנו, ירושלים. לאחר כשנה וחצי נגמר המצור והעיר נפלה ביד בבל. האויב החריב את ירושלים ואת גולת הכותרת הלאומית שבה, בית המקדש.

בית המקדש היה המקום אליו התכנסו כל ישראל, מכל העולם, שלוש פעמים בכל שנה. שם הם נפגשו כולם ופגשו גם את אלוקים במפגש עוצמתי וטוב מאין כמותו. בעשרה בטבת החל חורבן הבית, ועל כך צמים.

אבל הסיפור לא הסתיים בחורבן בית המקדש. המצב הלך והידרדר. ירדנו מארצנו שלנו והתפזרנו בכל פינה בעולם. מנקודת המקסימום של עַם בארצו, עִם בית מקדש מדהים הבנוי בבירתו, הגענו לנקודה ההפוכה בדיוק – עַם ששכח בחלקו את ייחודיותו הלאומית וכשליש ממנו הלך לטבח נוראי שלא היה כמותו בהיסטוריה. עשרה בטבת זה היום שבו אומרים קדיש על האנשים שנרצחו בשואה ולא יודעים מתי. הרבנות הראשית לקחה את יום נקודת המקסימום והצמידה לו את זה של המינימום.

והסיפור לא הסתיים גם בשואה. כי גם בנקודת המינימום יש מפנה. הגרף חוזר לעלות. אחרי שלוש שנים – פסיק בפרספקטיבה של היסטוריה – העם הזה הכריז על מדינה משלו בארצו ועמד למלחמה מול ששה צבאות שפלשו לגבולות ביתו בו זמנית. גם לאחר מכן, העם הזה הקים וביסס מדינה מפותחת בעלת ממדי התפתחות מדהימים. במקביל, גם התודעה הלאומית שלו עולה ומתקדמת יותר ויותר. וכל סנטימטר נוסף שמתקדם, אנחנו נמצאים במקום גבוה יותר.

ויום יבוא ונעמוד שוב כולנו בירושלים, בבית הלאומי שייגע בנפשו של כל אחד מאיתנו.