התחברות
הרשמה

חכמלוגי

set_img_25_a

תנך חי

סיפור בהמשכים / הודיה כהן

 

 

 

מי אני ומה שמי? / הודיה כהן

 

 

 

 לחזרה לפרק השביעי של הסיפור לחצו כאן!

  

 

פרק 8

  

'ישבתי מרותקת לסיפור. 'רגע אחד, איך אוטו מגיע לאי?? אמרת שלציידים היה אוטו…' שאלתי את נסיה בבלבול. 'אויש נכון שכחתי לספר, זה הרבה יותר משוכלל ממה שאת חושבת. האוטו הזה יכול להיות גם צוללת.' מה?!' התפלאתי. 'איך את יודעת?? ראית..?' שאלתי. 'לא, לא ראיתי. אני גם חשבתי על זה יום אחד, פשוט שאלתי את אבא… הוא תמיד הסביר לי דברים שלא הבנתי…' נסיה נאנחה בעצב. שתקתי.

בקיצר, הנסיעה ארכה כחצי שעה בערך. יצאנו מהמכונית. 'היי אמא אולי נקנה ארטיקים קודם?' שאלה מיכל. 'אממ…נו טוב.' ענתה. הלכנו לחנות הארטיקים. בדרך מיכל החזיקה יד לאמה. קינאתי בה. למה אני נזכרת באימי כל הזמן? אני רוצה פשוט לשכוח הכל, חשבתי. 'יש דברים שאי אפשר לשכוח, נסיה. גם אם רוצים'  אמר לי האריה בשעת הפרידה. נזכרתי איך החזקתי יד לאימי כשטיילנו ביער עד שהגיע היום הנורא, כשראיתי אותה שוכבת על הרצפה ללא תזוזה, מדממת. 'אמא?' שאלתי. 'אמא קומי. לא ישנים בבוקר. נו אמא בואי. אני רעבה. אולי תכיני משהו לאכול?' היא לא קמה. פניו של אבי היו נפולות ועצובות. דמעה זלגה על לחיו. לא הבנתי מדוע. 'אבא, למה אמא יושנת? ולמה אתה בוכה?' שאלתי. 'הו נסיה מלאך שלי. אמא… לא ישנה. בואי. אני אכין לך משהו לאכול.' אמר אבא בעצב.

ניערתי את ראשי. מספיק! אל תזכרי בזה! אמרתי לעצמי.

'מיכל בחרה ארטיק תות. אני דווקא רציתי ענבים. נכנסנו עם הארטיקים לבניין גדול וישן.

ניגשנו למזכירות. אישה רזה עם חולצת טריקו ישבה מאחורי דלפק והתעסקה במחשב.

'שלום אני רוצה להזמין תור לפסיכולוג ילדים בשעה הקרובה', אמרה אמה של מיכל.

'מה השם של הילדה?' שאלה המזכירה.

'אמממ…מי…נס…' גמגמתי. אז איך בסוף קוראים לי?! שאלתי את עצמי.

'קוראים לה נסיה', ענתה מיכל.

'אוקי… ובת כמה?'

'אה! את זה אני יודעת! אני בת 6!' קראתי בשמחה.

המזכירה הביטה ביי והרימה גמה. לאחר שניה היא ניערה את ראשה וכתבה את הנתונים במחשב. ואמרה: 'עוד רבע שעה, יש לכם תור אצל משה צברי הפסיכולוג. אתם תראו, חדרו כמעט בסוף המסדרון.'

'תודה', ענתה אמה של מיכל.

לאורך המסדרון הארוך ניצבו המון דלתות ועל כל אחד מהם שם של מישהו. אמה של מיכל נעצרה ליד דלת אחת. עליה היה כתוב:

'משה צברי,

פסיכולוג ילדים'

חיכינו עשר דקות מחוץ לחדרו. אמא וילדה יצאו מהחדר והלכו. נכנסנו. מאחורי שולחן קטן ישב איש נחמד בחליפה שחורה. הוא ליטף את זקנו 'בואו שבו', הורה לנו. הוא הוציא עט ומחברת קטנה ממגירתו. 'נסיה, נכון?' שאל. הנהנתי. הוא כתב את שמי והניח בצד את המחברת. 'את מעדיפה שאמך תישאר בחדר, או תחכה בחוץ?' שאל. הוא חושב שזאת אמא שלי… צחקתי לעצמי בשקט. 'אממ…בחוץ', עניתי. מיכל ואמה יצאו מהחדר. התיישבתי בכסא מולו. הסתכלתי סביבי. איזה מקום מוזר, חשבתי. 'מה זה?' שאלתי והצבעתי על משהו המונח בצלחת על השולחן. 'צ'יפס. רוצה?' הציע לי. 'מה זה טיפס?' שאלתי בבלבול. 'לומשנה…' ענה במבוכה. לקחתי את העט וקשקשתי על השולחן. 'מגניב!' קראתי בהתלהבות. 'לא, לא, בבקשה תפסיקי!!' קרא ולקח מידי את העט. בתוך ארגז אחד היו מלא עלים. רק עכשיו אני מבינה שזה בכלל שימש ליצירה או משהו כזה.'

למה? מה חשבת שזה?' הפסקתי את נסיה מסיפורה. 'תכף תביני'. אמרה וחייכה.

הסתכלתי על העלים. 'למה אתה אוסף את העלים? זה הכי יפה שזה על הרצפה! אנחנו בחיים לא ניקינו אותם!'. לקחתי את הארגז ושפכתי את כל תכולתו על הרצפה. 'מה את עושה?!' צעק עלי בעצבים. הפסקתי. הארגז נשמט מידי. דמעות צפו בעיניי. 'למה אתה צועק עליי?' שאלתי בעצב. 'זהו. אני הולכת מכאן!' קראתי. מקום מוזר ומכוער… מלמלתי לעצמי. ניגשתי במהירות אל הדלת 'ואל תציע לי יותר מה'טיפס' הזה שלך!' צעקתי, יצאתי וטרקתי אחריי את הדלת. אמה של מיכל הסתכלה עליי בבלבול.

'מה קרה?' שאלה בדאגה. 'הוא רק צועק הבנאדם הזה!' קראתי בעצבנות.

'וואה וואה, איך התעצבנת! בואי, נלך לתחנה הבאה…' אמרה והחזיקה את ידי. פסענו במסדרון לעבר דלת היציאה. מיכל צחקה לעצמה בשקט. 'מה מצחיק אותך?' שאלתי בעצבנות. 'כלום.' ענתה.

הרבצתי לה. 'איי!!' מיכל צעקה ובכתה. קפאתי על מקומי. 'נסיה! זה לא יפה!' אמרה אמה, ניגשה למיכל וחיבקה אותה. מה עשיתי עכשיו? שאלתי את עצמי. אני לא מאמינה שעשיתי את זה! אמרתי לעצמי בכעס. הרבצתי לעצמי. 'למה את מרביצה, נסיה??' הוכחתי את עצמי. מיכל ואמה שתקו והביטו בי כאילו נפלתי מהירח. 'הפסיכולוג לא הצליח איתך, אה? נקווה שבית היתומים יצליח' אמרה ושוב מיכל צחקה. נכנסנו למכונית. אמה של מיכל התניעה את האוטו ונסענו.

  

המשך יבוא…

 

 

למעבר לפרק התשיעי של הסיפור לחצו כאן!

 

 

 

44 תגובות

  1. להודיה
    את ילדה מאד יצירתית ודמיון מאד מפותח אבל זה כבר יותר מידי דמיוני ואני לא פונה אליך דוקא אלא לכל מי שרוצה לעשות סיפור אז בבקשה לא לעשות את זה מידי דמיוני. אבל את עדין אלופה ויש לך ראש יצירתי. מקוה שתביני…

    הגב

  18. לכל הבנות שמגיבות! =]
    תודה רבה לכן אתם ממש משמחות וזה ממש כייף לראות שאתם אוהבות את הסיפור שלי!!. ולאלה שלא אהבו – זה ממש בסדר, אני לא נפגעת כי 'על טעם וריח אין להתווכח' =]

    הגב

  29. להודיה!!
    ואאי!! את ממש מותחת וזה ממש סיפור מעניין!!!! את פשוט כישרונית ואני אומרת לך שאת תהיי סופרת כשתהיי גדולה!!! אין עלייך!! תותחיתתתתתתתתתתתתת באיזה כיתה את??

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרק 1

הסוכה העסוקה

המטבחון- מתכון לחיסול המצות…

מבצר ההגנה

וואו

לחצו כאן להוסיף בדיחה

סדרות
משחקים
חכמולגי
משחקי טוק טוק

מעמול
אסי וטוביה
הכל בחסד
הסוד של ירושלים
עלילות ארץ גושן

ראש גדול
תחכומון
ערוץ מאיר לילדים לבתי ספר
הצטרפות
חידוש מנוי

תקנון האתר
לוח שידורים והודעות
אודות הערוץ
צור קשר
תרומות

ערוץ מאיר לילדים ©

Hide picture