סופר נולד ! עין אחת / תפארת אלדד

שלום שמי אורפז ואני בכיתה ד'.

חברות שלי לכיתה משחקות רק עם בנות שהם מושלמות,

כאילו שרק על פי החיצוניות אפשר להחליט מי באמת חברה טובה.

אני אורפז. ה' ברא אותי עם פרצוף מקסים אבל בעין אחת יש לי פגם. כשנולדתי, הרופאים זיהו שעין אחת שלי לא רואה, הם ניסו לנתח את העין אך זה לא עזר. העין נשארה כמו שהיא.

מילא אם לא היו רואים כלום, אך הבעיה העיקרית היא שהעין שלי כאילו דוממת, היא לא זזה לשום כיוון.

אז כבר בטח ניחשתם, בנות הכתה לא משחקות איתי וזה כ'כ קשה לי עד כדי כך שאני חוזרת הביתה בוכה ועצובה. 

ולא רק זה שהם לא משחקות איתי הם גם מחשיבות אותי לאוויר…

מה לעשות ככה ה' ברא אותי?!?

כל יום אני חוזרת הביתה בוכה והורי כמעט ולא בבית!!!

ואם הם בבית אז בכלל אין להם זמן לשמוע אותי!! 

אני לא יכולה לסבול את זה!!!

ה', למה ??????????

שנה שעברה קרה לי מקרה מאוד מאוד עצוב!!

אתם יודעים לכל אחת מהבנות יש יום הולדת.

אז כמובן לפני שידעתי שהם לא מתיחסות אליי

אז עשיתי יום הולדת והזמנתי את כולם!! 

רק שכמעט ואף אחת לא באה ואם היא באה אז בלי רצון.

ואני חשבתי שכולם יבואו וישמחו איתי וישירו לי וחלמתי עוד כל מיני דברים שמחים ובסוף כמעט ואף אחת לא באה!!! 

ולא רק זה, הם עשו לי דברים פוגעים ומעליבים.

הלואי שהייתי נבלעת באדמה!!! 

אאאהה ושכחתי לספר לכם שאני בת יחידה,

ואין לי מישהו שאני יכולה לספר לו את מה שעובר עלי.

אני רוצה לספר לכם על יום אחד שהיה אמור להיות שגרתי-

יום כמו כל הימים, אבל למעשה קרה בו דבר מיוחד ששינה לי את החיים. כל בוקר אני קמה בשעה 6:30 מהשעון המעורר, מתלבשת ומוצאת את הכריך שהורי הכינו עבורי על השולחן. ההסעה מחכה לי ב 7:15, ובהסעה קשה לי מאוד. כולם מסתכלים עלי כעל עוף מוזר ואני צריכה כל הזמן להרכין ראש כדי שאף אחד לא יצחק עלי. מתי שאני יורדת מההסעה סוף סוף אני יכולה להרים את הראש ולנשום קצת אויר עד שאגיע לפתח בית ספרי כי במילא אף אחת לא הולכת איתי ביחד. אני לבד.

אבל באותו יום מיוחד, כשירדתי מההסעה, פתאום שמעתי שקוראים לי: 'אורפז, אורפז'. האמת היא שבהתחלה המשכתי ללכת, לרגע לא חשבתי שבאמת קוראים לי, אבל אז שוב שמעתי 'אורפז, אורפ—-ז'. אז הסתובבתי וראיתי את רינה חברה מהכיתה- 'אפשר לבוא אליך?' היא שאלה. ואני, אפילו שלרגע הייתי המומה מההזמנה המפתיעה עניתי לאחר רגע קטן- 'כככן. טוב. בשמחה. תבואי ב 4:00'.

בשעה 4:00 שמעתי נקישה קטנה בדלת. פתחתי וראיתי את כ—ל בנות כתתי כשהן שרות 'היום יום הולדת, היום יום הולדת לאורפז'. נחנקתי מהתרגשות, מאחורי הרגשתי גם כן איזו תזוזה וכשהסתובבתי ראיתי גם את הורי מחזיקים ביד עוגה ענקית שעליה כתוב: לאורפז מזל טוב! אוהבים אותך אבא, אמא וכל בנות הכתה.

כל כך התרגשתי עד שפשוט ירדו לי דמעות. דמעות של אושר ושמחה.

מאותו יום שיחקתי ולא התביישתי וגם היחס של החברות שלי השתנה. נראה לי שכולנו למדנו שאפילו שאם יש למישהי פגם אפשר לשתף אותה ולהתייחס אליה כמו אל כל אדם.

אפשר לשמוח עם כולם ולקבל את האדם כמו שהוא.