סופר נולד ! 'מבין ההריסות' / תמר ואוריה

שכבתי על הדשא מתחמם לאור השמש,  'משהו מוזר קורה בזמן האחרון' הרהרתי, 'אבא ואמא מתנהגים לא רגיל, אמא מסתכלת כל הזמן עלי ועל חנה'לה ואבא נאנח תכופות. משהו רע עומד לקרות!'. 

ניחשתי שהאיש הרע שכולם מדברים עליו מגיע.

'אבל למה רק אבא ואמא מודאגים ושאר האיכרים בכפר נראים שקטים ומתנהגים כרגיל? אולי זה קשור לזה שאנחנו יהודים?', המחשבה הזאת טרדה את מוחי. לא ידעתי ממש מה זה אומר אבל זה כנראה משהוא רע. המבוגרים אומרים הוא שונא אותם..

'מויש'לה , חנה'לה הביתה!', נשמעו קריאות מפתח ביתי. 

קמתי באיטיות וחנה'לה הגיעה בריצה ממשחקיה. 

'כנסו הביתה', האיצה בנו אמא, קולה היה מודאג ושקט- 'אני ואבא רוצים לדבר איתכם'. הבטתי בה בתימהון. היא התעלמה ממבטי, אך קולה היה כאוב 'הכנסו..' 

אבא חיכה על יד השולחן, מתופף עליו בעצבנות. כשראה אותנו נכנסים קם לקראתנו. 'שנכנס לחדר?', הוא הביט על אמי כמבקש אישור. היא הנהנה במהירות כמו חוששת להתחרט. 

נכנסנו לחדר הקטן. התיישבתי על המיטה, חנה'לה התיישבה לידי.

היא הביטה עלי בתמיהה והשבתי לה במשיכת כתפיים.

'איני יודע אם יודעים אתם', התחיל אבא, 'אך מלחמה משתוללת בעולם ותותחי הצבא והשלטון מופנים בעיקר אל היהדות העולמית. אומנם לכפרינו השקט המלחמה עוד לא הגיעה אך חוששני שבקרוב גם כפרינו הקטן יוחרד'. מבטו של אבא שוטט ונדד על השדות הירוקים ובתי הכפר הקטנים. ואז הוא התנער והמשיך בקול רועד- 'אני ואמא החלטנו…' הוא נעצר כאילו קשה עליו הדיבור. אמא המשיכה אותו- 'החלטנו שפה לא יהיה לכם בטוח ועדיף שתיהיו רחוק'. נעצרה גם היא אך לאחר רגע המשיכה באומץ- 'חנה'לה' היא פנתה אל אחותי, 'את מכירה את המנזר הגדול?'. חנה'לה נרעדה, 'הו, כן 'היא אמרה', הוא כל כך מפחיד, לפעמים נראה שהוא אפל..' אמא קטעה אותה- 'את תלכי לשם בסוף השבוע הבא, יהיה לך שם הרבה יותר בטוח מפה, הארורים לא ינחשו שבמנזר תתחבא ילדה יהודיה'. ואבא המשיך- 'ואתה מוי'שלה', הוא פנה אלי, 'חשבנו הרבה, אין הרבה מה לעשות, אתה ילד יהודי ולכן יש לך סימנים מזהים של ברית מילה, אולי אתה לא יודע מה זה אבל זה מסוכן בשבילך, ממש מסוכן. כשיגיעו הגרמנים תצא מהחלון ותברח הכי רחוק שתוכל.' אבא היה נראה אבוד. אמא קמה ממקומה. 'סיימנו', היא אמרה בקול רך, 'צאו לשחק אך היזהרו, הגרמנים יכולים להגיע בכל רגע'. היא היתה נראית מבוהלת מהמחשבה, 'בעצם תישארו בבית', היא יצאה מהחדר. 

קמתי ורצתי אחריה. 'אמא' קראתי, 'לאן אלך?'. אמא נעצרה, היא חשבה מעט ואז אמרה בקול נחרץ- 'ליער, תברח ליער'. הבטתי עליה בתדהמה- 'אבל מ…ה…?  גמגמתי 'איך אוכל לחיות ביער?'. אמא צנחה על הכורסא הגדולה     'הו, איני יודעת, איך באמת תסתדר שם?'. היא פרצה בבכי נסער והשעינה את ראשה על המשענת. גררתי כיסא והתיישבתי לידה. 'אמא, זה בסדר, אני אסתדר בסוף'. אמא נשכה את שפתיה והרימה את ראשה. היא סקרה אותי במבטה. עכשיו ידעתי למה היא מסתכלת עלי ככה, היא חוששת שלא תראה אותי יותר.

פתאום נדלק ניצוץ בעיניה של אמא, היא קמה בתנופה מהכורסא ופנתה בצעדים נמרצים לחדר העבודה של אבא. הדלת נסגרה. לא הצלחתי לשמוע את קולותיהם של אבא ואמא. נכנסתי לחדרי, התיישבתי על המיטה והתכסתי בשמיכה החמימה. לרגע תהיתי לעצמי אם אולי בכל זאת הם ישאירו אותי, אבל מיד סילקתי מחשבה זו. נשכבתי על המיטה ובהיתי בתקרה.

לאחר מספר דקות אמא נכנסה לחדרי והתיישבה על מיטתי. 

'היה לי רעיון שבוודאי ינחל הצלחה', אמרה. התיישבתי, 'המשיכי' בקשתי.

אמא חייכה והמשיכה- 'בכל יום ייקח אותך אביך אל היער וילמד אותך עליו'. הרצנתי, 'מה זאת אומרת?', שאלתי אותה. 'אבא ילמד אותך איך להסתדר ביער. אילו פירות אסור לאכל ואלו מותר, איך לסדר לעצמך מחבואים טובים…' אמרה בפשטות. 'טוב' אמרתי ביובש. חשבתי שאני כבר די אדיש לרעיון. 

בכנות ידעתי שהאדישות היתה רק מעטה, מבפנים סערתי וגעשתי. לא הייתי מוכן לעזוב את הבית, ובטח שלא לעוזבו לטובת היער. החלטתי שלמרות הכל אשאר תמיד לצד אבא ואמא ולא אעזוב אותם עד הסוף, יהיה מה שיהיה. ההחלטה הזאת חיזקה אותי ובהרגשה טובה יותר, נרדמתי.

עברו כמה ימים, לא שיתפתי את הורי בתחושותיי ולא חשפתי להם את מחשבותיי. הדבר היחיד שהסכמתי לעשות היה ללכת עם אבי ליער. חשבתי שאולי לידע הזה יהיה שימוש בעתיד למרות הכל.

ואז הגיע היום.

מבחוץ נשמעו קולות של משאיות כבדות וג'יפים. צרחות בשפה הגרמנית עפו לכל עבר. קפאתי על מקומי. ידעתי מה אני אמור לעשות עכשיו, אבל איבריי כאילו נהפכו לאבן. אמא האיצה בי. 'רוץ, זה הזמן'. לא האמנתי שזה קורה. רצתי אחוז טירוף, כדורים עפו לכל עבר ונחתו לצדדיי, השמיים נהיו אדומים והאוויר נמלא עשן שחור. קולותיה של אמי הדהדו במוחי, "זה הזמן, זה הזמן, זה הזמן..'. 'האם אזכה לראות שוב את הוריי?'. נרעדתי, אבל מיד הברחתי מעצמי את התמיהה. רצתי עד כלות כוחותיי. הם אזלו במהרה. נעמדתי במקומי וסקרתי את סביבותיי. 'אני בלב היער!'. היה נראה כאילו גם העצים חששו מהמצב שנוצר, כשלפתע שמעתי קול דהירת סוסים. טיפסתי בזריזות על עץ האלון הגבוה וייצבתי את נשימתי. קולות הסוסים התגברו. נדרכתי. 

קבוצת חיילים במדי גרמניה חלפו בדהרה ונעצרו במרחק מה מהעץ. שמעתי אותם מדברים בניהם ומביטים בחשדנות לכל עבר. האנשים שוחחו ואכלו בעיקר, ולאחר מספר דקות הם עזבו את המקום בדהירת מהירה. שריריי התרפו, ירדתי מהעץ ונשמתי לרווחה. 'הם היו גרמנים! בטוח!'. הרגיז אותי שבזמן שהם הגרמנים מסתובבים כבעלי בית בארץ מולדתי אני צריך להתחבא בגללם.

עברו ימים ובינתיים אזל האוכל שהביאה לי אימי. עכשיו ידעתי שכל מה שלמדתי עם אבא עומד לי למבחן. פתאום הרגשתי שיש אלוקים שמשגיח עלי. נזכרתי בפסוק ששמעתי פעם את אמא אומרת. 'שמע ישראל' צעקתי בלי קול. 'זה חלום?מציאות? מה קורה פה? אני מדמיין?'. ניסיתי לצבוט את עצמי, אך הרגשתי את הצביטה שכאבה לא רק ביד אלה גם בלב. הרגשתי שהדמעות מטפסות וחונקות את גרוני. כתפיי רטטו, והבכי פרץ. 'אז מה אם אני מתנהג כמו מבוגר? בתוכי אני עדיין ילד שזקוק לבית וחום!!!'.

עברו חודשים ושנים. למדתי איך להסתדר לבד, להתמודד מול איתני הטבע, אבל תמיד בערה בי המחשבה, כמו רצון עז לפגוש שוב את בני משפחתי, ולשוב לחיים רגילים.

באותו הלילה הרהרתי שוב במחשבה זו. 'אני בן 16 היום!', הכתה בי פתאום הידיעה, 'וגם השנה ה- 6 למלחמה'. כאבתי את המחשבה שיכול להיות שאני כבר לבדי בעולם, אולי אחד היחידים מבין היהודים ששרדו. חיבקתי את רגלי ונשענתי על גזע עץ האורן הרחב. 

לפתע נשמעו צעקות. קמתי בבהלה, אך מיד השתנתה ארשת פניי להבעת אושר נרגש מהבשורות ששמעתי. רצתי לעבר אדם שצעק- 'המלחמה נגמרה! 'בעלות הברית ניצחו!', 'היטלר מת!!!!!'. ניגשתי אליו בחשש מה ושאלתי בזהירות- 'זה נכון, זה אמיתי…?'. הוא הביט בי במבט רך וענה- 'כן, זה נכון, לך הביתה אולי תמצא קרוב משפחה שניצל גם הוא, כן, לך'. הבטתי עליו כשהבעת תודה על פני ומיהרתי אל מקום ביתי. התקרבתי והזדעזעתי. 

מה שראיתי היה חורבן אחד גדול, כשלפתע ראיתי דמות בבגדי נזירה נשענת על הריסות הבית. התקרבתי אליה בזהירות. היא הרימה את מבטה ויכלתי לראות שבכתה מזה שעות. 

פתאום זיהיתי את הפנים המוכרות של פעם. היתה זאת חנה'לה. 

ואז מצאתי את עצמי צועק לעברה- 'ח-נ-ה-'-ל-ה!!!!!!'.

היא שלחה לעברי חיוך חיוור כשפתאום התרחבו עיינה.

'זה אתה? מוישה'לה? אני מדמיינת?', היא קראה בהתרגשות כלא מאמינה שהדבר אפשרי. 

'זה אני!', קראתי, 'ויודעת את דבר מה על אבא ואמא?'.

היא שתקה, ראיתי דמעה קטנה בזווית עיניה. 

ואז הטילה את הפצצה, המילים הכואבות ביותר ששמעתי בכל חיי.

'הם מתו!'.

המילים האלה כמו שרפו את ליבי.

'נשאר משהו קרוב?' שאלתי בחשש.

'לא, אנחנו היחידים שבחיים'.

לא ידעתי את נפשי מרוב צער ואבל.

'אנחנו נתגבר', אמרה חנה'לה מבין דימעותיה,

                                     'נצליח אנחנו ביחד..    אל תדאג.'