חכמלוגי

סופר נולד ! תעלומת המחבל / מרים ש.

 

תחרות 'סופר נולד'-

 

לכבוד שבוע הספר העברי

 

 (לפרטים לחצו כאן)

 

 

 

שם הסיפור–  תעלומת המחבל

 

כתבה– מרים ש. ממגדל העמק (בת 11)

 

 

 

סיפורינו התרחש לפני 5 שנים כשנשמע ברדיו הדיווח הבא:

'אתמול בשעה 5 וחצי בירושלים נשמע פיצוץ חזק. פיצוץ זה נגרם לפי דיווחינו ממחבל  מתאבד באוטובוס קו 210 שבין חיפה לירושלים. 

בפיצוץ נהרגו 4 אנשים ו-7 אנשים נפצעו באורך קל עד בינוני.

כתבתנו מוסרת  שהמחבל הצליח לברוח. תודה למדווח…'

מכאן כבר כיביתי את הרדיו. אני הרי ישבתי בתחנה מחכה לקו זה

וגם שמעתי את הפיצוץ.

אבל בעצם בואו נתחיל את הספור מההתחלה:                                                                                        

הכל החל כשישבתי בתחנה, מחכה לקו 210 בלי לדעת לאיזה פרשיה אכנס. ופתאום ב-ו-ם !! ענקי נשמע לפחות עד קצה הרחוב. 

הלכתי למקום הפיצוץ, ושם ראיתי את האוטובוס ואת האנשים המבוהלים שהיו בסביבה בזמן הפיצוץ וכפל כפלים את פחדם של הנוסעים.

ופתאום, שמעתי מאישה שהיתה באוטובוס צעקה- 'הנה הוא'.

את האמת, חשבתי שהאישה קצת לא בסדר, לא הבנתי את פשר צעקתה. ופתאום ראיתי לידי נער ערבי הבורח מכמה אנשים ורץ לכיווני.

הבנתי שהוא המחבל, ואז אני וקבוצה של כ-5 אנשים רצנו אחריו אבל לא השגנו אותו ואני והקבוצה שהייתה היינו צריכים להעיד במשטרה. השוטר החביב שקיבל את פנינו, הראה לנו 2 אלבומים של מבוקשים הראשון היה של מבוקשים שגרמו  צרות רבות והאלבום השני היה של מבוקשים שלא גרמו הרבה צרות.

באלבום השני מצאתי אותו ועוד בדף הראשון קראו לו עבדאללה סעדיה, ולפתע היתה לי הרגשה מוזרה. סחרחורת תקפה אותי, חשתי שהעבדאללה הזה הוא לא סתם מחבל הרגשתי שהוא… הוא… יהודי!!!

שם משפחתו הוא שם יהודי לחלוטין. התעלפתי.  

שוטר שלמד עזרה ראשונה העיר אותי מעלפוני. 'הוא יהודי! הוא יהודי!', צעקתי בקול רם וביקשתי מהשוטר שלא יפגעו בו בינתיים עד שאדבר איתו בארבע עיניים. ואכן לא יאמן, הלכתי לאחותי אחר כשבוע, דיברנו על כל מיני נושאים ופתאום ב-ו-ם !!  חזק נשמע והפעם זה היה קו מספר 211.

יצאתי החוצה ורצתי. כן, פשוט רצתי ופתאום ראיתי אותו.

נשמתי עמוק ואמרתי 'שמע ישראל'. הנער הערבי כנראה הבין שאם אישה

דתיה ניגשת אליו ובוכה כנראה שיש לה משהו לומר לו.

לאחר שנרגעה החליטה לדבר איתו ואמרה לו כך: 'אתה נולדת יהודי הלא כן?'. עבדאללה אמר לה- 'כן, הינני יהודי אך זו לא הדרך שהורגלתי אליה מגיל 7. אינני יכול לעזוב את כל מה שלמדתי והשכלתי כל חיי אך אוכל לספר לך את סיפורי. כבר שנים מחפש אני מישהו שידע את סיפורי וישתתף בו והינה הסיפור:

'זה היה לפני כ-18 שנים. זה אמנם זמן רב אך הסיפור חרוט בזיכרוני. הייתי יהודי. יום אחד כששיחקנו בגן 'תופסת' נפלתי וקיבלתי מכה רצינית ברגל ימין. אימי אמרה שזה כלום והתבדחה ואמרה ש'עד החתונה זה יעבור'. האמנתי לה ולאחר כמה חודשים הרגשתי כאב עז ברגל ימין. אימי ראתה שמתחיל להתפתח לי משהו והעבירה אותי לבית החולים. טיפלו בי בצורה הטובה ביותר ואמרו להורי ולי שאני יוכל להשתחרר עוד כשבוע  אם לא יקרו תקלות. שמחתי מאד. הרופאים סיפרו לנו גם כי הפצע היה נמק (פצע שהוזנח).

הורי הודו לרופאים על הטיפול המהיר והלכו לעשות עוד כמה סידורים במזכירות בית-החולים, ואז שמעתי את הרופאים מתלחשים ומצביעים לכיווני. הייתי באותו הזמן בן כ- 5, אבל הבנתי שמשהו מוזר מתרחש. הרגשתי שכן יצוצו פתאום תקלות ושלא אשתחרר תוך כשבוע. לאחר כ-יומיים כשהורי פנו לרופאים לבדוק האם אוכל להשתחרר הרופאים ענו שחלה ירידה במצבי אבל הידיעה הבאה הפתיע אותי ואת הורי, הסבירו לי שהצטרך לנסוע לניו-יורק כי יש חשש שהבעיה שלי תתפתח ורק שם יש מכון מיוחד לטיפול בבעייתי.

נסעתי לשם לבד רק עם דר' חמודי מחמודי, היום אני מנסה להאמין שכנראה בגלל שהיה לי הרבה אחים ומשפחתי לא הייתה עשירה בכלל… לכן להורי לא היה כסף לנסוע איתי לטיפול. הרופא שליווה אותי בנסיעה הארוכה היה דר' חמודי מחמודי, אבל הטיפול היה קצר מאוד. הוא סיפר לי שההורים שלי כבר לא רוצים אותי יותר, כי הטיפולים שלי עולים כסף רב. ויש להם הרבה ילדים אחרים לא חולניים כמוני… הרגשתי אומלל אבל הדר' חיבק אותי וקנה לי המון מתנות. הבנתי שאין לו ילדים למרות שהתחתן לפני הרבה שנים. הוא ממש אימץ אותי, הוא לקח אותי לביתו ומידי פעם כששאלתי אותו מה עם הורי הוא תמיד ענה את אותה תשובה- 'הוריך לא רוצים בך יותר הם אומרים שאתה רק מביא להם צרות'. כל פעם התעצבתי מחדש, ציפיתי לתגובה משמחת, ציפיתי לתשובה שהם מתגעגעים מאד ומתפללים שרק אחזור, אבל זה לא קרה.

לאחר כ-חודש וחצי שבהם הינו בחו'ל, הדר’ החליט שכדאי שנחזור לארץ, כשהוא הודיע לי על החזרה לארץ שמחתי במיוחד. עדיין היתה בי תקווה שהורי כן רוצים בי ועוד ישמחו בחזרתי אבל כשסיפרתי על כך ל'אבי' המאמץ הוא קצת כעס עלי ושאל אותי אם אני עדיין לא מאמין לו. עניתי לו שאני בוטח בו אך מתקשה להאמין שהורי לא רוצים בי יותר. אבל לאט לאט ככל שעבר הזמן האמנתי יותר, שהורי האמיתיים שונאים אותי!

עם השנים למדתי על ערבים ועל יהודים וכמה היהודים הם רעים ומגעילים. חוויתי את זה על בשרי. הורי היו יהודים, ולא אוכל לסלוח להם על מה שעשו לי, על שנטשו אותי כשקצת הייתי חולה, על שוויתרו עלי כ'כ בקלות.

היום שאני אדם בוגר וחזק. החלטתי לחפש את הורי האמיתיים אך לא מצאתי אותם, ובהחלטה פזיזה של רגע החלטתי לשפוך את כעסי על הורי, היהודים ובכלל, על כל העולם. וכך התחלתי לפוצץ אוטובוסים. זהו סיפורי וכאן הוא מסתיים', סיים הנער עבדאללה. ועכשיו, עם כל הכבוד הניחי לי לנפשי.

הרגשתי שהוא פרק לפני אבן גדולה במיוחד מליבו. לא ציפיתי בכלל לסיפור כזה, לא ידעתי איך לדבר עם נער כזה, לא למדתי מעולם פסיכולוגיה…

מה עושים? מה אומרים לו?

הוא ביקש להישאר עוד שעה עד שהמשטרה והתקשורת תתרחק מהאזור.

לא הכנסתי אותו מהבניין לביתי בשום אופן, אך גם לא היה לי אומץ להסגיר אותו ובטח לא עכשיו… הבנתי שאין לו תיק אימוץ כי הוא לא מאומץ חוקית, לכן היה קשה להגיע להורים שלו. אמרתי לו- 'אתה יכול להתחבאות במקלט הבניין, אבל רק עד שהמשטרה תעבור. ואני לא אסגיר אותך עד שאבדוק משהו, אבל תאמר לי למה לא חיפשת את הוריך? מה, רק שמעת את הדר’ אומר שהוריך לא רוצים בכך יותר וזהו? האם שמעת לפני הטיסה את הוריך אומרים שהם לא רוצים בכך? אולי הוריך מחפשים אותך וזוכרים אותך עד היום?', שאלתי אותו.

הוא שתק, ואני הבנתי שאינו רוצה להמשיך בדיון. ביקשתי ממנו את הטלפון הנייד שלו, למרות שהייתי בטוחה שהוא לא ייתן וכשהוא נתן ידעתי שהמקרה הזה הזיז לו משהו בלב, ואני חייבת לנצל את זה. אמרתי לו שילך למקלט להתחבאות בינתיים עד שירגיש בטוח לברוח. עבדאללה הודה לי ורץ למקלט.

 

יום למחרת בתפילת שמונה-עשרה של שחרית התחננתי לרעיון, וזה לבסוף הגיע. כשמחפשים קרובים הולכים למשרד הפנים ושם נותנים את כל הפרטים הידועים על האיש ואפשר למוצאו. הרגשתי צורך עז לעזור לנער המסכן שהועבר מארץ לארץ, מדת לדת. הרגשתי וידעתי שאני חייבת לעשות משהו,

והחלטתי לנסות לדעת כמה שיותר פרטים על משפחתו והוריו.

הלכתי למשרד הפנים ופקידה נעימת סבר דיברה איתי. סיפרתי לה הכל…

היא אמרה  שזה סיפור מזעזע אך בשביל להתחיל בחקירה היא חייבת את אישרו של עבדאאלה. התקשרתי אליו והקול שלי רעד, לא ידעתי אם אני טועה ובכלל למה אני מתעסקת בסיפור הזה? פחדתי שהתמימות והסיפור שלו זה היה רק בשביל שיוכל להתחמק מהמשטרה ואני רק עזרתי לו להינצל מעונש ולהמשיך לפגוע בעוד אזרחים. הוא ענה לי, סיפרתי לו שאני במשרד הפנים ואני חייבת שהוא בעצמו יבוא לחתום בשביל להתחיל בחקירה שאולי תוביל לסוף טוב (עד כמה שאפשר…). הוא שתק, ואחרי שניה אמר שאחכה והוא יגיע במהירות האפשרית. הוא אכן הגיע אחרי 14 דקות, ונכנס. הוא נתן את עדותו, התחייב שהכל אמת וחתם על כמה מסמכים. נשארתי שם אולי כי פחדתי שיעזוב באמצע.

כשהוא יצא פניו היו מיואשות, הוא נראה שבור וכך הלך לו. ואני נשאתי תפילה חרישית להצלחת מציאת משפחתו. הוא הלך לביתו שהשכיר ואני לביתי.

אחרי כ-חודשיים צלצל טלפון ביתי עניתי ועל הקו היה קול די מוכר,

ורק לאחר כמה שניות הבנתי שזהו עבדאללה שמאז המפגש שלי איתו במשרד הפנים ניתקנו קשר (החלטתי שעזרתי לו מספיק ושהוא כבר לא ממש מרגיש לידי בנוח כי אני עוזרת למחבל!). קולו היה מתרגש, ובמקום שבו היה נשמע רעש וצעקות אבל לא מסוג של צעקות בשוק אלא צעקות נרגשות ושמחות. ביניהם שמעתי צעקה שהסבירה הכל: 'האח האבוד של שמעון נמצא!!! עבדללה הוא בשמו הקודם- עובדיה. הוא סיפר לי שהתקשרו אליו ואמרו לו ששמות הוריו לא נמצאו אבל שמו של אחיו הגדול- שמעון נמצא ואף הביאו לו את הטלפון שלו ועוד באותו היום עובדיה- עבדאללה התקשר לשמעון והם ניפגשו בדמעות. שמעון סיפר לו שהוריהם נפטרו מצער ומגעגועים אליו. הוא גם סיפר לו שהוריהם חיפשו אותך כל חייהם. 'הם רדפו אחרי רופאים וסרבו להאמין שנהרגת'.

אחרי שסיפר לי שתקתי, לא ממש התערבתי לו בשאלות כמו:' איך העניין סודר' או איך שיכנעת אותו שזה אתה', או משהו אחר. הוא היה נרגש מידי בשביל זה. החלטתי לשאול אותו על זה אחר כך כשירגע יותר, וכשפגשתי אותו הוא היה נראה שונה עד שלא להאמין שפעם הוא היה מחבל. ונוסף למראהו החדש עוד דבר קטן- גדול, כיפה קטנה עיטרה את ראשו!

 

'גם זו התחלה', חשבתי בליבי, עם דמעה מנצנצת בעיניי.

 

 

 

-סוף-

 

 

 

 תודה רבה למרים על הסיפור !

 

 

 

 

 

[שמות הזוכים והפרס של התחרות יפורסמו בעזרת ה'

לאחר שבוע הספר]

36 תגובות

  1. למרים הסופרת המוווווווושלמת!
    אפרתוש. את סופרת מקצועית. תתחילי לרשום את הספר הראשון שלך. עם כישרון כזה, למה לבזבז אותו? תתחילי לכתוב ספרים. בסוף עוד נראה איזה כיף להורים שלך שקיבלו ילדה מוווווווווווווושלמת כמוך!!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Hide picture