סופר נולד ! הטיול השנתי / אפרת חמו

 

וואי איזה כיף מחר יש לנו טיול שנתי לגליל!!

אנחנו עושים מסלול ואז בלילה ישנים באוהלים.

אני וחברה שלי (הטובה  ביותר), גלית, נישן ביחד באותו אוהל.

טוב מה אני מפטפטת אני צריכה לארגן את התיק.

"שק שינה- יש, פיג'מה- יש……'

 

למחרת בבוקר

נו מתי האוטובוס? רק שלא איחרתי אותו…

ברוך ה', הנה הוא.

"כמה ממתקים הבאת?', זאת השאלה הראשונה שקדמה את פני.

"מיליון,  למה כמה את?'. "את כל האוטובוס', אמרה גלית.

'הבאת מרשמלו?", שאלתי, "לא, שכחתי…'

"לא נורא אני יכבד אותך…' וכך התגלגלה השיחה עד שהגענו.

 

 

כשירדנו מהאוטובוס ניגלה לעיננו נוף משגע-

נחל, עצים, דשא… מהמם!

"חלום", התפעלה גלית. 'צודקת', אמרתי, בעודי מוקסמת מהנוף.

אחרי שחזרנו מהמסלול, הקמנו אוהלים וארגנו מדורה.  

מצב הרוח שלנו היה מרומם והלכנו לישון כשחיוך נסוך על פנינו.

'אוף אני לא מצליחה לישון, מה יש לתנים האלה? לא הולכים לישון?

הם לא מפסיקים לילל… גלית… גלית??'.

אימא'לה למה היא לא עונה לי? רגע איפה היא? לא בשק שינה שלה?

מה זה הרעשים האלה?

"ההאההה", נפלטה מפי צעקה.

"אפרת מה יש לך, למה את צועקת? זו אני! בסך הכל הלכתי

לשירותים… אפרת? אפרת? למה את לא עונה לי??'

כל כך רציתי לענות לה אבל לא יכולתי, מישהו מאחורי סתם לי

את הפה בכף ידו. 'אחחח", נשמע קול צעקה עקב נשיכתי.

'גלית', דיברתי בספיד מטורף, 'מישהו סתם לי את הפה,

בואי נברח יש לי הרגשה מאוד לא טובה'.  

נראה לי שלא נשמע קולו שוב אבל מיד אחר כך הגיחו לאוהל עוד שני

בחורים חסונים וגבוהים ואזקו אותנו בחבלים.

ניסינו לאאבק אבל לא הצלחנו, הם פשוט גברו עלינו.

רציתי לצעוק לעזרה אבל פי נסתם לפני שהצלחתי להוציא הגה.

לבד שבו סתמו את פי היה טעם של דשא. אוי זה היה נורא!

'אוי הם מכניסים אותי לתוך שק! איי הוא גורר אותי כאילו אני שק

תפוחי אדמה!! אח הוא לא נורמאלי! הוא מכאיב לי נורא!

אולי אני יתהפך על הבטן, לא זה יכאב לי יותר…

איייייי!', אפילו המחסום לא הצליח לעצור את צעקתי.

נתקלתי באבן גדולה והאזיקים נתפסו בה וקצת נפרמו.

"שקט לא לצעוק", נשמעה קריאה ואחריה בעיטה שפגעה בול

בחבלים. 'יש הם נפרמו לגמרי!'.  

הורדתי את המחסום והסתכלתי בחור שהאבן יצרה.

לפתע הוא עצר והתחיל לפרום את הקשירה של השק.

'אוי לא מה אני אעשה, הוא יראה שאני השתחררתי ויקשור אותי

מחדש!'. קשרתי מהר את המחסום (רופף), 'אבל האזיקים, מה אני

אעשה? הוא פורם את הקשר האחרון. רק שהוא לא יראה את האזיקים!', התפללתי בליבי, אבל תפילתי לא נענתה.

הוא פתח את השק וצעק עלי- "שקט ילדה!!'.  

רק עכשיו שמתי לב שיש לו מבטא ואז הוא קלט את ידי המשוחררות.

הוא תפס אותי (וממש הכאיב לי) ואזק אותי מחדש.

'אוף באסה חבל'… הוא שם אותי בתוך סבך של שיחים.

ברקע הדהדו קולות של סירנה. לפתע קלטתי את נעל הספורט

של גלית מבצבצת מתוך הסבך. ניסיתי להתקרב אליה אבל לא הצלחתי.

השמעתי חרחורים וזה עבד, היא הביטה בי. מבטה היה מבוהל נורא.

פתאום נתקפתי אימה, מה יקרה לנו? האם נוכל אי פעם לפגוש

את הורינו?? אבל מיד התעשתתי, הרי זה לא יעזור אם שתינו נהיה

מבוהלות… ואז נזכרתי שכשקשרתי את הבד על הפה קשרתי קשירה

רופפת. נשענתי על גזע של עץ מחוספס וחיככתי את הקשירה.

'זה עבד! הצלחתי! עכשיו תור האזיקים', מלמלתי לעצמי, 'יופי

השתחררתי, עכשיו אני רק צריכה לצעוק לעזרה והשוטרים שבסביבה יעזרו לנו'. ה– 'שלא תעזי!!', האיש שחתף אותנו צץ משום מקום והניף מולי אקדח בעל משתיק קול משוכלל.

 

'כעת אין לי צורך בכן יותר, ביי ביי', אמר ולחץ על ההדק.

 

הרגשתי כאב חד שמפלח לי את החזה. עופל נהיה לי בעיניים

ולא ראיתי כלום ומיד אחרי זה נשמעה קריאה-

"אפרת… אפרת… קומי, את לא רוצה לאחר לטיול! נו קומי כבר

ישנונית!'.

'אהההה?', פתחתי עיניים וגיליתי שאני נמצאת בתוך שק

השינה. 'בוקר טוב', חייכה אלי גלית, 'סוף סוף קמת'.

'פווווו', הנחת רווחה נשמעה מפי, 'זה היה רק חלום…'

אבל לפתע קלטו עיני חתיכות של חבלים,

 

                                                     או שאולי לא…?