מה נשתנה מאז?
כתבה- תמר סולקיס
פסח. ריח של אביב בחוץ. השמש יוצאת סוף- סוף מבעד לעננים לאחר החורף הארוך והקר. הטבע קם לתחיה ואיתו גם אנחנו. ובבית- הכל מסדרים ומנקים, מתכוננים לחג הקרב ובא. אין ספק-בפסח מורגשת אווירה נעימה ומרוממת. אך למרות זאת- פסח אינו החג האהוב עליי. אני מעדיף דווקא את סוכות, פורים או חנוכה. הם חגים של כיף, שמחה, חגיגות או ממתקים. ופסח לעומתם- הוא חג עם יותר מדי עול וקושי. הנקיונות המתישים, האיסור לאכול את המאכלים אותם אנו אוהבים ואליהם אנו רגילים.
וחוץ מזה- אף פעם לא הבנתי יותר מדי את חג הפסח. מה כל כך מיוחד בו? איפה החרות הגדולה שאמורים להרגיש? איפה יציאת מצרים והאחדות? אני יודע- לא כולם מרגישים כמוני, אבל אני לא יודע למה, משהו בחג הזה מרגיש לי… קצת חסר.
***
ליל הסדר. כולנו ישבנו סביב שולחן הסדר, לבושים בגדים חדשים וחגיגיים, ועל השולחן הונחה לה קערת הסדר הגדולה על כל סימניה, ולצדה כוסו המהודרת של אליהו הנביא.
את ה'קדש' כבר עברנו, גם את ה'כרפס' וה'יחץ' וכעת הגענו ל'מגיד'. אם לומר את האמת 'מגיד' הוא לא ממש החלק האהוב עליי בליל הסדר. הוא נוהג להתמשך זמן רב, והבטן כבר מייחלת להגיע למצה.
אך העניין הזה לא חשוב לנו כרגע.
מה שחשוב שכשהגענו אל המגיד, הגיע גם 'מה נשתנה'. יגאל ודביר התאומים, אחיי הקטנים, נעמדו על כסאותיהם בהתרגשות והחלו לשיר בקולותיהם הילדותיים את 'מה נשתנה'. כשסיימו שבחו אותם המסובים כולם, והאושר קרן מפניהם. אבא החל לשאול אותם שאלות כמו: מי יודע, מה אנו טובלים במי מלח?' או 'איזה אוכל מיוחד אנו אוכלים הלילה במקום הלחם שהוא חמץ?' הקטנים השיבו על שאלותיו של אבא בהתלהבות ילדותית ונהנו מן התשבחות שהרעיף עליהם.
חייכתי לעצמי לשמע תשובותיהם הילדותיות של השניים, אך יותר מכך, לא ייחסתי ל'מה נשתנה' חשיבות רבה. בשבילי, היה זה החלק בסדר שמיועד לקטנים. מוחי היה עסוק כעת בדבר התורה שאשא בעוד דקות מספר, כמו כל אחיי הגדולים. אך בשעה ששחזרתי במוחי את שעתיד אני לומר, קלטו אוזניי דבר מה מעניין. 'היודעים אתם' היה זה קולו של אבא, שפנה ספק אל התאומים וספק לכולנו, 'שבזמן שבית המקדש היה קיים, היו שרים בית נוסף ב'מה נשתנה'? זקפתי את אוזניי בתדהמה. בית נוסף ב'מה נשתנה'? מעולם לא שמעתי על כך. אבא המשיך: 'כשבית המקדש היה קיים עיקר הפסח היה קורבן הפסח. וב'מה נשתנה' היו שרים גם: 'שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי' אבא הוסיף עוד כמה הסברים אך ראשי כבר לא היה איתו. קרבן, עיקר הפסח, בית המקדש, המילים התערבבו בראשי. ופתאום הבנתי. הבנתי מה חסר לי בחג. מה מפריע לי בו. כי פסח שאנו חוגגים היום, שונה הוא מאד מפסח בבית המקדש. בעיני רוחי ראיתי שיירות של עולי רגלים נוהרות לירושלים, המונים הצובאים אל פתח המקדש, מביאים את קורבנם, ואין איש חש בצפיפות. עיני כולם מאירות בשמחה אמיתית וגדולה, וכל משפחה יושבת סביב השולחן ואוכלת את קורבן הפסח על מצות ומרורים.
ואנחנו, היום, מצות יש לנו וגם מרורים, אבל הפסח עצמו- הקורבן, הוא זה שחסר. אותו קרבן שהיה נאכל ביחד, בחבורות, באהבה ובשמחה.
הבטתי על צלחת הסדר. הכרפס, הביצה, המרור, החזרת, החרוסת, הונחו עליה במלוא הדרם. ובין השאר, גם הזרוע הונחה שם. קטנה, יחידה, ואיש לא שם אליה לב. והיא, הזרוע, היא זכר לקורבן הפסח, שהיה פעם העיקר, הפסח כולו.
בסוף הסדר, כששרו כולם את 'לשנה הבאה בירושלים' הרגשתי שאני שר זאת בהרגשה שונה. בהתרגשות אמיתית וגדולה מתמיד. באמת רציתי להיות כבר בירושלים הבנויה.
הרגשתי פתאום שאני מתגעגע. מתגעגע למקום שמעולם לא בקרתי בו ומעולם לא ראיתיו. מתגעגע לבית המקדש.
ואתם, אתם מתגעגעים לבית המקדש?
