צחור לבן

 

 

צחור לבן / חיים ברנסון

 

 

 

הדממה התפשטה במהירות הגבוהה ממהירות הקול.

הסיבה לשתיקה היתה ידו של מנהל הישיבה, שעמד ליד

אחד השולחנות והרים אותה. עיני כולם פנו לכיוונו.

'צהריים טובים ובתאבון! מחר, בתשע בבוקר, כל הישיבה

על האוטובוסים. חוזרים לכאן ביום ראשון. כל טוב'.

הוא חתם את דברו ועשרות תלמידים חזרו לדבר, הפעם –

על מה שאמר.

הסיבה לחזרה המוקדמת הביתה התבררה מהר.

צפוי שלג בירושלים. אם יחכו לחזור הביתה ביום ששי,

הדרכים תהיינה חסומות. חוזרים כבר בחמישי בבוקר.

חזרתי לאכול, וראשי היה במקום אחר מאשר בעוף.

הלכתי לחדר לצחצוח שיניים אחרי הסעודה, ואני עסוק בשאלה:

'איך אני מתארגן לשינוי בתכנית?' אולי שאלה מוזרה,

אך היא נשאלה. הטרידה. מחשבה בהירה קראה כנגדה:

'מה עשית מזה?! בסך הכל חוזרים הביתה יום מוקדם!

יש לך סדר לימוד קבוע – תעשה אותו בבית.'

גופי פעל כפי שהורה לו מוחו, ואני הייתי עסוק בשאלה

איזה ספרים לקחת.

סיימתי להתארגן ועליתי לבית המדרש. יודע מה יש לי ללמוד היום.

מתחיל ללמוד, ושם לב שהלב לא שקט. הוא לא אומר את זה

בקול, אבל גם לחישות אפשר לשמוע. מתפנה אליו לרגע,

מנסה לראות מה מעיק עליו. הוא לא רגוע.

היציאה מהישיבה בזמן שאמור להיות זמן לימודים רגיל –

מפריעה לו. עוד קצת חפירה פנימה, וה'מפריעה לו' מתגלה

כ'מפחידה'. הוא מפחד. גם אני.

מנסה לחשוב בשכל הגיוני, ונראה לי שזה מקדם אותי צעד.

עדיין לא ביעד, אבל הסערה נרגעה מספיק, ושב ללמוד.

יש את הלימוד של היום. אל תצַר צרת מחר, כי לא תדע

מה ילד יום. שוקע בלימוד, הפחד נעלם. אולי נעלם במעמקים,

אולי אף נמחק לגמרי. איני יודע. בכל אופן, הוא לא מפריע

לי לעשות את מה שעלי לעשות.

 

בוקר המחר. נוסעים לירושלים. האוטובוס לוקח אותנו עד לתחנה

המרכזית. אני יושב ליד יצחק. יצחק מספר לי שהרב אליהו

אמר שהשלג מטהר את האוויר. יש בו משהו טהור,

בלבן הזה הזך. כשלג ילבינו.

אנחנו נכנסים בשערי ירושלים. חולפים ליד האוניברסיטה העברית.

יצחק אומר לי: 'שם הר הבית'. אני מסתכל לכיוון אליו

הוא מצביע, ולא רואה כלום. המבט נעצר הרבה לפני כן.

אצבעו נותרת מצביעה.   

כמה ימים לפני כן שמעתי שעשו היערכות לקראת הסערה

המתקרבת. לא שיערתי בדעתי מהי סערה. חשבתי:

'אולי קצת הרבה גשם'. איפה אני ואיפה המציאות.

המציאות טופחת על פני בדמות פתיתי שלג היורדים משמים

בעליזות על העיר שנראית אחרת. השלג הגיע כבר בבוקר.

תופס אותנו לא מוכנים, ומתחיל להיתפס על הקרקע.

האוטובוס שלנו ממשיך עד המרכזית. זה שאחרינו נעצר כבר

בחניון גבעת התחמושת. יורד מההסעה ומגיע ישירות אל השלג.

פעם ראשונה בחיים. הרבה יותר נעים לקבל שלג מאשר גשם,

מציין לעצמי. הוא יורד ברכּוּת, לא ניתך, מטיף. עוטף.

השקוף של הטיפות מגיע בלבן של שלג. הרבה יותר יפה.

ילדים משחקים בשלג. עליצות ושמחת ילדות שיש בה מן התמימות

הטהורה שלא חלו בה ידי הבגרות. אני שואל את עצמי אם לא

רטוב להם להכניס את הידיים פנימה אל תוך השלג, ועונה שאולי

ההנאה גדולה מהרטיבות.

חולף על פני מישהו שנזרק עליו כדור שלג מידיו הקפואות

של חברו. השלג המכודרר ניתז ממנו אלי, והזורק מתפדח.

מחייך אליו ומנופף בידי, גם לנער את השלג וגם לנער ממנו

תחושת אשמה. ועוד סיבה לחיוכי: בעצמי לא אשחק בשלג,

אבל הנה – ללא הזמנה מצדי הוציאו אותי ידי חובת המשחק…

כן, גם אני ילד. אי שם בפנים.

נכנס תחת קורת הגג של המרכזית. צבעוני פה, חסר קצת לבן.

עולה לקומה השלישית, מגיע לרציף שמונה עשרה.

האוטובוס שלי אמור להיות די עכשיו. דוחף את הדלת ויוצא

החוצה. שואל אנשים אם 948 עבר. נכנס פנימה ושואל את

מי שבפנים.

'אין אוטובוס', אומר לי חייל. 'דחו אותו? הוא יגיע אחר כך?'

בררתי. 'הודיעו שעד להודעה חדשה – אין נסיעות בין עירוניות'.

המשטרה חסמה את הכבישים. דאגה שלא יתקעו. מודה לו והולך.

לאחר כמה פסיעות רואה אשה, שלפי פניה המכורכמות אני מעריך

שהרגע קבלה את התשובה ששמעתי לפני שניה. הולך לכיוון בית

הכנסת ובדרך רואה חברים מהישיבה. 'אין אוטובוסים',

אני אומר להם, 'אבל יש פה בית כנסת, במקום סתם לעמוד פה'.  

בבית הכנסת של התחנה המרכזית, תפילת שחרית של יום חמישי.

אני מזהה את החזן. למדנו יחד ביסודי. ככה זה – במרכזית

ירושלים פוגשים את כל העולם. חוץ ממי שכבר נסע.

בימים שיש בהם קוים החוצה. התפילה נגמרה, ואני והחזן דיברנו.

איחלתי לו מזל טוב, לא מזמן התחתן. שאלתי אם הוא נשאר

פה עכשיו. 'לא ספציפית בבית הכנסת, אלא אני הולך להסתובב

עם אשתי'. צודק. הוא הלך ואני נותרתי שם. לאט אבל בטוח,

בית הכנסת התמלא באנשים שהעדיפו להמתין תוך כדי לימוד. 

מודיע להורים על מצבי, והמחוגים מתקרבים לשעה שתיים עשרה.

עוד מעט מנחה. אני עושה הערכת מצב, ומגיע למסקנה שעדיף

להתפלל פה, למרות שמנחה גדולה היא רק בדיעבד. אני לא יודע

אם אגיע לישוב למנחה לפני השקיעה, ואם כן – עדיף להתפלל

פה. מתפלל מנחה ולומד. התפילות נמשכות. מניין רודף מניין.

שטיבל מרכזית ירושלים פועל במיטבו. הרבה מתפללים,

מסוגים וצבעים שונים – שהמכנה המשותף של כולם הוא שעדיין

אין אוטובוסים – כולם מתקבצים ובאים תחת כנפי המניין.

המניינים חולפים על פני. ה'זמן המת' נמשך, ואיתו – תחיית

המתים שלו. מהשמים דאגו לי למקום ללמוד, לספרים ואפילו

לחום נעים. וכמו שדאגו לי, כך דאגו לכל אחד, בדרך המתאימה לו.

מדי פעם נכנסים טיפוסים מעניינים לבית הכנסת. מביט עליהם

בצורה אחת, ולאחר שנחשף לתפילה שלהם – המבט קצת אחר.

מה אני יודע.

מדי פעם יש הודעות במערכת הכריזה, אבל הן די חוזרות

על עצמן. מתישהו מודיעים שהאוטובוסים משתחררים.

עוד מעט 13:40.

במקום 948 אני יכול כבר לנסוע באוטובוס עד לקרני שומרון.

עדיף. יוצא לכיוון התחנה שלי, ומתברר שהאוטובוס לא מגיע.

מבקש מחבר שיצנתק כשיגיע.

הזמן מתארך, ואני אומר לעצמי: 'ביקשת ממנו שיודיע.

עד שלא תקבל הודעה, הוא לא הגיע'. ממשיך ללמוד,

אבל כשמגיע לנקודת עצירה, שוב עולה הרצון לוודא שאני

לא מתעכב סתם. לאחר זמן, באמת סמסתי לו. הוא אמר שהקו

לקרני לא יצא, והוא נסע בסוף ב-948. לא כעסתי עליו על שלא

הודיע, ולא על עצמי על שחיכיתי עד שסמסתי.

מבחינתי ההמתנה היתה הצלחה. וחוץ מזה, שהלימוד שבינתיים

הביא לכך שאת רוב הלימוד היומי שלי הספקתי. ברוך ה'.

עוד נגיע לבית.

 

948, ויצאנו מהמרכזית. יפה לראות ירושלים יפה.

עטופה בלבן, ככלה בחופתה. מרהיב. הלבן נוחת על הכל,

ללא שישאל תחילה. קובע עובדה בשטח, והכל מקבלים

את העובדה שלא הכל בידינו. הכל מתכסה במפה צחורה,

משל מתכונן לשבת. גם הלחץ דומה, וגם העובדה שיש מישור

שבו לא אנו אלה שפועלים. וזה מניח את הדעת.

אם נותנים את הדעת לכך. האנשים בחוץ עטויים במעילים

ארוכים וחבושים בכובעים מחממים, חלקם אף מצויד במטריות.

הצניעות חוגגת לה ביום לבן שכזה. הראייה טובה, האוויר טהור.

יום של שלג זה יום אחר. אותו עולם, עולם אחר.

חושב על כך שמאות אנשים היו היום בבניין אחד.

חלקם אולי ממהר למחוז חפצו, וזה מצער, אבל יש משהו

בכינוס של כולם ביחד מחמת אותה סיבה. 'שבת אחים'.

מאוחר יותר ה'שֶבת' הפכה גם ל'שָבת', כשמשפחות ירושלמיו

ת התנדבו לארח בשבת משפחות שנשארו בירושלים ולא יכלו

לחזור הביתה. קירוב לבבות מהקור שבחוץ.

באוטובוס אחד מספר לחברו היכן רצה להיות כעת, והשני משתתף

בצערו על כך שנבצר ממנו להיות שם מחמת הלבן הרך אך

העוצמתי הזה. 'אין מה לעשות', הוא אומר, 'לא תמיד אפשר

להגיע לאן שתכננו. יש דברים מעלינו'. ולא היתה לו כיפה על

הראש המתולתל. רק לב זהב ומשהו פנימי יותר מכיפה.

משהו שלא הגיע לאן שתכנן, אבל קיים.

מהאוטובוס ירדתי בצומת ירקונים. סדרה מהירה במיוחד של

טרמפים והגענו לקדומים. ברוך ה'. 'אתה יודע מה התחזית

לשבת? אם יהיה שלג, או נורמלי?' הוא שאל אותי כשירדנו

מהרכב. הלובן פרש כנפיו גם עלינו. 'שלג זה הכי נורמלי

שיכול להיות', עניתי. יותר מאוחר שמעתי על מה שקרה לנהגים

ולאנשים בירושלים, והבנתי שזה לא כל כך פשוט.

התברר לי שהגענו בדיוק בזמן למנחה בישוב, אבל לא התחרטתי

על שהתפללתי מוקדם. כך הייתי צריך לנהוג. הולך לבית הכנסת

ללמוד עד ערבית. מסיים את ההספק וההשלמות מעט לפני הקדיש

שקודם תפילת הערב. חושב על התכנון האלוקי עבורי ליום הזה,

שיצא הרבה יותר יפה מאיך שיכולתי לצבוע אותו בעצמי.

בוקר יום ששי. צועד לבית הכנסת. פתיתים לבנים יורדים בעליצות,

רובם באלכסון האחד ובודדים גם בזה שכנגדו. מדרכות הישוב

ערומות בשלג. נראה יפה, חבל להרוס אותו. אבל אין מה לעשות.

עלי להתקדם לבית הכנסת. גם במחיר הריסת המראה הבראשיתי.

התפילה מעל לטבע… חושב גם על כך שהשלג הממשיך ויורד,

מכסה בלובנו על החורים שפערו בו רגלי אדם. פתיתי שלג

צולפים בפניי. מכאיבים לרגע ונעלמים. מטהרים קצת ועוזבים.

טובל בשלג רגליי וממשיך לפסוע. הכל מסביב לבן.