חכמלוגי

סופר נולד !

 

תחרות 'סופר נולד'

 

לקראת שבוע הספר העברי

 

(לפרטים לחצו כאן)

 

 

 

שם הסיפור– שליחות קטלנית

 

כתב– רענן דוד אדרי ממעלות

 

 

 

 

מרחוק נראו בתי הארץ בקטן. אנחה פרצה מלבי.

המטוס נחת, ירדנו בכבש המטוס, אבא, אמא ואני ונישקנו

את עפרה של ארץ ישראל.

 

לפני כשלוש שנים, בעודי בן שבע, התחלתי לכתוב את יומן

השליחות של הורי בהודו. אני, אבא ואמא טסנו להודו בשביל

שליחותם של הורי בבית חב"ד בבומבי. כאשר הגענו לבית

חב"ד המקומי אותו המקום היה נראה זוועה. התחלנו לסדר

את המקום ואט אט הצטרפו אלינו אנשים סקרנים שרצו לדעת

מה מעשינו. אחרי שסימנו לסדר את בית חב"ד המקומי פנינו

לאנשים וענינו לשאלותיהם. כששכבתי לישון נגנבה למוחי שאלה

קשה- 'מה יקרה לנו? האם נצליח בשליחות? האם יהיו לי

חברים?'. חשבתי לרגע- 'למה הסכמתי לבוא לשליחות הזאת?'.

כעבור כמה דקות של ההרהורים אמרתי לעצמי- 'מי הכניס לי

לראש את השטות הזאת? הרי הרבי אמר ששלוחי מצווה אינם

ניזוקים'. כעבור חצי שנה  רכשתי לי כבר חמשה חברים

והצלחתי ללמוד קצת משפתם של חברי הכיתה. כעבור שנה

וחצי רוב הכיתה כבר הפכו להיות חברי וכמעט ידעתי מצוין

את שפתם. ואפילו הורי כבר החזירו בתשובה כ-200 יהודים

ומחציתם עלו לארץ.  עברה שנה, עברו שנתיים וחשבתי לעצמי-

'מזל שהשליחות היא בהודו ולא במקום אחר…'. הרי הודו

היא אחת מהארצות היפות בעולם. עברו שלוש שנים וחשבתי-

'סוף סוף נגמרה השליחות', עכשיו אוכל לחזור לישראל

ואקווה שנחזור לצפת, אני כל כך מתגעגע לחברים הישנים שלי.

אבל מצד שני אני גם אתגעגע לחברים פה בהודו, מה אפשר

לעשות?'. כעבור שבוע התחלנו לארוז את המזוודות וכשסיימנו

פנינו אל בית חב'ד  כדי להיפרד מכלום. תפסנו מונית ונסענו

לבית חב'ד. תכף תבינו למה כתבתי באמצעות מונית. הגענו

לבית חב'ד המקומי והתחלנו לחגוג.

 

'מוחמד אתה מוכן?'. 'מוכן, מוכן ומזומן', ענה מוחמד,

'בשמחה'. 'אז שלוש ארבע ו…. נכנסים'.

פתאום באמצע החגיגה נכנסו מוחמד וכנופייתו בשקט בשקט

שאף אחד לא ירגיש בהם וכבו את האור. שקט השתרר בין

הנוכחים. אחרי כמה דקות של שקט מישהו הלך לנסות

להדליק את האור ולא הצליח. חשבנו שנשרפה הנורה ואז

הודלק האור וראינו כמה אנשים עם נשק מכוונים אותו לעברנו.

אמרתי לאבי- 'אתה רואה את האיש הזה שמה? הוא נראה לי

מוכר'. ניסתי להיזכר מאיפה הוא מוכר עד שנזכרתי!. אמרתי

לאבא- 'זה נהג המונית, מה הוא עושה פה?'. רציתי ללכת

לשאלו מה קורה, למה אתה כאן. התחלתי להתקדם לכיוונו

אבל אבי עצר בעדי- 'אתה לא רואה? הם מארגון החמאס.

התחלנו לפחד.

החמישייה מהכנופיה התחילה לדבר אתנו. 'רק תעזו להתקשר

למשטרה', אמרו לנו, 'עכשיו אתם שבוים שלנו אנחנו רוצים

את אחינו השבויים שאצלכם בישראל אצלנו בידיים. אתם תשארו

פה עד שנגמור את המשא ומתן עם מדינתכם'.

עבר יום, עברו יומיים, ושום דבר לא זז. כעבור שבוע בערך

קמנו בבוקר לכול רעש היריות. מה זה היה את זה אף אחד

לא ידע. פחדנו להרים ראשים שלא נחוסל. עברו עשר דקות

של יריות ואז פסקו היריות. הרמנו את הראשים וראינו שוטרים

וחיילי צה'ל כאחד ואת החמישייה ראינו מתבוססת בדמיה.           

 

התעוררתי. 'איזה פחד', צעקתי. אמא ניסתה להרגיע אותי-

'מה קרה לך שלמה? למה צעקת ככה במטוס?'. 'אל תשאלי

אמא איזה חלום מפחיד חלמתי'. סיפרתי לאמי את החלום

ואמי אמרה לי- 'זה לא יקרה לנו, אנחנו כבר במטוס לישראל.

איזה מזל שזה לא אמיתי'.    

 

 

-סוף!-

 

 

 

 

תודה רבה לרענן דוד על הסיפור !

 

 

 

[שמות הזוכים והפרס של התחרות יפורסמו בעזרת ה'

בסוף שבוע הספר- מוצאי שבת פרשת חוקת]

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Hide picture