הסופר הנולד !

 

תחרות 'סופר נולד'–

 

לקראת שבוע הספר העברי

 

(לפרטים לחצו כאן)

 

 

 

הסיפור המנצח !

 

 

 

שם הסיפור– הבייתה

 

כתב– מוישי פלדמן מקרית מלאכי

 

 

 

הוא צעד בשביל העפר המפריד בין עיר הבירה ליערות מפחידים

וסבוכים. מולו זעקו השלטים: 'עצור! גבול לפניך'.

חיוך קל עלה על שפתיו, 'מכאן הדרך אל החופש', הרהר לעצמו,

וביעף עבר את הגבול בדרכו אל היערות האפלים…

                               

'אבא, נמאס לי כבר להיות כאן! בין משרתים ושרים,

כל כך הרבה בלאגן, בשביל מה זה? למה שלא נגור לבד

בפרטיות? למה צריך את כל הבלגן הזה??'.  

'בני יקרי', השיב המלך לבנו, 'קודם כל עליך להודות שיש לך

את הזכות להיות נסיך. דבר שני דוקא בגלל שאני מלך אני חייב

להתעסק בדברים האלה. אם נגור בפרטיות לא יהיה מי שישגיח

על הממלכה'. לאחר הרהור קצר אמר: 'יודע מה, עשה מה

שאתה חושב, רק דבר אחד תזכור: שתמיד יש לך אבא שמחכה

לך בארמון!'…

                             

לילה. כל יושבי הארמון ישנים בחדרם ורק בחדר הנסיך

דולק האור. בפזיזותו הוא החליט לעזוב את הארמון ולעזוב

את הממלכה, הוא ארז מעט מטלטלים ועזב את הארמון…

                             

'ידיים למעלה!' הצעקה פילחה את חוט מחשבותיו של בן

המלך. תוך זמן קצר מצא עצמו מוקף חבורת בריונים אוחזים

בידיהם מקלות עבותות. הנסיך התעשת מיד, הוא שלף את חרבו

מנרתיקה ובמיומנות דילג היישר אל הבריון העומד מולו…

'האאאאאא' זעקת הבריון פילחה את דממת הליל.

הנסיך החל לרוץ בכל כוחותיו כשחבורת הבריונים אחריו.

לאט-לאט הם החלו לצמצם את המרחק, לפתע ראה הנסיך

סבך קוצים, הוא לא חשב פעמיים וקפץ היישר לסבך.

בקפיצתו רגלו נחבלה אך הוא התאפק ולא צעק, הוא שמע

את נשימותיהם של השודדים ממש בסמיכות אליו הוא כלא

את נשימתו וציפה לבאות. 'היכן הוא' צרח ראש החבורה,

'לאן הוא יכול להעלם?' שאל שודד גוץ אחד. הנסיך שכב

בשקט כשלפתע הזיז בטעות את רגלו הפצועה שהשמיעה קול

רעש. אחד השודדים הסתכל וקלט את הנסיך בין הסבך.

'הנה הוא!', צעק השודד, 'תפסוהו!!!' צרח ראש החבורה.

השודד הגוצי התקרב לסבך הקוצים. הנסיך לא היסס ובכל כוחותיו

משך את רגלו של השודד והוא צנח עם כל כובד משקלו על הסבך,

חבריו נזעקו לעזרתו והותירו את בן המלך חופשי.

הנסיך מיהר לעזוב את המקום ולהתרחק ממנו כמה שאפשר.

כך הלך כל הלילה כשרגלו פצועה. 'אולי אחזור לבית?',

חשב הנסיך בליבו, והתמלא חרטה על הצעד הפזיז שעשה.

'לא, אני לא מוותר על החופש, אני מעדיף חיי צער חופשיים מחיי

הארמון הכובלים אותי ולא נותנים לי שקט ופרטיות'.

כך המשיך בן המלך במעשיו בלי להתחרט על מה שעשה.

הוא עדין לא הבין כמה טיפש הוא, וכמה הוא עוד יתגעגע לאביו

שבארמון.

כשהפציע השחר שמע הנסיך קולות שירה והוללות. 'בטח אלה

שבטי האינדיאנים הפראיים, לא אתקרב אליהם, השמועות

אומרות שהם אוכלי אדם', חשב הנסיך לעצמו, אך רגליו משכוהו

לכיוון הקולות. לאחר הליכה ממושכת יכול היה לראות בברור

את דמויות האנשים שישבו במעגל מסביב למדורה, הם היו

שיכורים משתיית אלכוהול שלאחר זמן קצר הרדימם.

לאחר שכולם נרדמו, אזר בן המלך אומץ והתקרב לעבר אנשי

הפרא, הרעב הציק לו כל כך עד שחש שאם לא יאכל עוד כמה

שעות יגווע ברעב, בני השבט נחרו בקול גדול שהשתיקו את קול

פסיעות הנסיך. אנשי השבט היו לבושים חצאיות עור וחולצות

פשתן שנטוו במיומנות רבה. את ראשם עטרו כובעי נוצות

מרשימים שירדו עד רגלי הלובשים.

ריח בשר צלוי עלה מערמת הגחלים שאך לפני שעה היתה

מדורה לוהטת. הנסיך קרב אל ערמת הגחלים ושלח את ידו

לעבר גוש בשר צלוי היטב. הוא שלח את ידו לפיו כשלפתע

שמע קול מאחוריו: 'הי ילדון, מה הנך עושה פה הסתלק מכאן

מיד ולא…'

בן המלך בחן את האיש שעמד מולו. ללא כל ספק היה זה

ראש השבט 'קואצ'ו מונטוני', אימת כל הממלכה. פתאום החל

הנסיך לפרוץ בבכי. 'בן המלך אנוכי', אמר הנסיך והמשיך לבכות,

'רציתי לברוח מהארמון', וגולל את סיפורו מאז דבריו עם אביו עד

עתה. קואצ'ו המתין קצת ואז פרץ בצחוק מתגלגל שהקפיץ את

חלק מאנשי השבט משנתם, אך בכל זאת ריחם על הנער

המשוגע והציע לו- 'את הדרך מכאן לארמון לא תוכל ללכת לבד,

בוא תחיה אתנו ואנחנו ניתן לך אוכל לאכול ובגדים ללבוש'.

הנסיך הסס מעט ולבסוף הסכים.

כך התרגל בן המלך לחיי הפרא. אט-אט הוא למד את שפתם,

למד לאכל את תבשיליהם, ולצאת לצוד איתם. הנסיך שכח את

מוצאו ומאיפה הוא בא, וחי בפראות כמו אנשי השבט. אם אדם

זר היה נקלע למקום לא היה מזהה את בן המלך. הנסיך היה

לבוש בלבוש אינדיאני מסורתי, גידל שערות ארוכות ולא קצץ

את ציפורניו. רק עיניו הכחולות העידו עליו שהוא אינו מבני

המקום – הוא שייך לממלכה מפוארת של אביו.

בימים הנסיך שכח את אביו אך בלילות היה נתקף געגועים עזים

לארמון- הבייתה!!

       

 

כך עברו להם ימים, שבועות וחודשים ארוכים ובן המלך לשעבר

נטמע בין אנשי השבט. יום אחד הכריז ראש השבט קואצ'ו

מונטוני על מסע ציד גדול שיתחיל היום ויגמר בעוד שבוע.

המולה רבה והתרגשות הורגשה במתחם השבט.

אוהלים קופלו, שקי בד נארזו, סוסים נרתמו, וכלי נשק צוחצחו.

יום שלם עבדו על ההכנות למסע הגדול לעבר 'ג'ונגל האימים'.

המקום נקרא כך בשל השודדים והחיות הרעות השוכנות בקרבו.

לפנות ערב ניתן הסימן, ראש השבט ואחריו כל בני השבט פרצו

בדהרה. קול פרסות הסוסים נשמע למרחוק, וענני אבק כיסו את

האזור כולו.

הם דהרו בג'ונגל שעות ארוכות. המחנה עצמו נחלק למספר

קבוצות: א. מובילי הדרך, הם האנשים שמנווטים את המחנה

וקובעים לאן לפנות. ב. מאחורי המנווטים ניצבו הקשתים, הם

מכוונים את חיציהם ופוגעים בדייקנות מופלאה במטרה- חיות

או לחילופין שודדים ורוצחים. ג. מאחורי הקשתים ניצבים קואצ'ו

ושומריו על מרכבות לארבעה סוסים אבירים. ד. ומאחורי כולם

ניצבו הבחורים, תפקידם לאסוף את כל החיות הניצודות,

לערום אותם בערמה על עגלה גדולה, וחלקם אוספים את החיצים

שהחטיאו את מטרותיהם. גם הנסיך לשעבר היה שייך לקבוצת

העורמים. הוא רץ יחף בין ענני האבק וסחב איתו כל חיה מתה,

כבדה או קלה, וזורק את הגווייה לערמה שבעגלה. כך עשה

שעות רבות עד שגם חבריו ציפו להפסקה קצרה כדי לנוח

מהעבודה הקשה. סוף-סוף סימן ראש השבט לעצור. הנווטים

מצאו מקום טוב לעצירה והחנו את סוסיהם וכך עשו גם קואצ'ו

וכל בני השבט. הבחורים הצעירים ערכו ארוחה. הם סידרו את

הגוויות וצלו אותם במדורה גדולה שהכינו. בני השבט התיישבו

לאכול כשלפתע שמע הנסיך קול צלצול פעמונים. הם היו מוכרים

לו מאיפשהו. לאחר מכן נשמעה קול תרועת חצוצרות.

בני השבט נבהלו וקואצ'ו החליט שאלו הן רוחות רעות שרוצות

להשמידם. כל בני השבט שלפו את כלי נשקם והחלו לנפנף לכיוון

הקולות. רק הנסיך נשאר בצד, זיכרונות החלו להציף אותו.

לא, זה לא רוח רעה, גם לא שדים, זאת מרכבת המלך שעליה

פעמונים והמשרתים תוקעים בחצוצרות כדי להודיע על בואו

של המלך.

פתאום החלו לתקוף אותו געגועים עזים למלך ולארמון,

לימים הטובים שהיו ביחד, לאושר ועושר!…

וואו!!! בדיוק היום לפני שנה הוא עזב את אבא. כן, כן, מה אבא

אמר אז?… אהה הוא אמר כך: 'עשה כרצונך אך תמיד תזכור

שיש לך אבא שמחכה לך בארמון…'

הנסיך קפץ ממקומו ופתח בריצה מדהימה לעבר המקום בו

עברה שיירת אביו. הוא עזב את החיים עם האינדיאנים והשאיר

אחריו פרצופים מופתעים…

 

הנסיך רץ בכל כוחותיו. הוא נחבל ונשרט בכל גופו וטיפות דם

כיסו את ידיו ורגליו. הוא גמא מרחקים עצומים, חלף על פני

ערים ועיירות, תלים וגבעות, העיקר- הבייתה. הוא עבר ליד

שלטים שהכריזו 'לבירה' – אל ארמון המלך, והפעם התפשט

על שפתיו חיוך קטן, אותו חיוך שחייך עת ברח מהארמון.

אך ההבדל הוא שאז הוא ברח לחיים רעים, ועכשיו הוא רץ

לכיוון ההפוך – לשוב לימים הטובים.

לב הנסיך החסיר פעימה מרוב התרגשות, הוא עומד לעבור בשער

המלך. הוא הביט בעצמו, אך אבוי! הוא נראה פרוע ומלוכלך,

הוא יחף, שערו פרוע, גופו שרוט וחבול והוא לבוש בבגדים

קרועים ומלוכלכים. מי יאמין לו שהוא הנסיך שברח מהארמון

לפני שנה?! אך בכל זאת התקרב הנסיך אל שער הארמון.

בשער עמד זקיף חמוש, אשר לא חנן את הנסיך ולו במבט קל,

נזף הנסיך בשומר- 'הי! אינך מזהה אותי? אני הנסיך, בן המלך,

שברח מהארמון לפני כשנה, ועתה חזרתי אל אבי! אנא ממך הכנס

אותי אל אבי-המלך!'. השומר לא התרגש מ'קשקושיו' של הנער

הפרוע'. 'הסתלק מכאן עכשיו, משוגע!', צעק הזקיף בקול תקיף,

'אם לא תתעופף מכאן עכשיו, אקרא לכל השומרים, ואז גורלך

יהיה רע ומר! הבנת?! תסתלק!!!'. הנסיך לא עמד בכל זה,

רגש געגועים עז הציף את ליבו, געגועים לאבא! למלך!.

ללא כל הודעה מוקדמת, פרץ הנסיך בבכי קורע לב,

מעיין דמעותיו נפרץ ודמעות חמות זלגו מעיניו. לפתע זעק

בכל כוחו: 'א-ב-א'. חלון הארמון נפתח והמלך הציץ לבדוק

מי צעק. לפתע זיהה את בנו הנסיך- 'בני בוא אלי כל כך

התגעגעתי אליך'. בן המלך נכנס לארמון ורץ אל אביו המלך. 

'אבא אבא כל כך התגעגעתי אליך!'. והנסיך סיפר לאביו

את כל קורותיו מאז שעזב את הארמון עד עתה…

ובן-המלך נשאר עם אביו כל ימי חייו ולא עזב אותו שוב!

 

 

 

תודה רבה למושי פלדמן,

 

הסופר החדש שלנו

 

על הסיפור !