חכמלוגי

סופר נולד !

 

תחרות 'סופר נולד'

 

לקראת שבוע הספר העברי

 

(לפרטים לחצו כאן)

 

 

 

 

שם הסיפור– איך כדור מתגלגל ?

 

כתבה– אורית לוזון

 

 

 

שלום, קוראים לי רינת ואני בת 10.

רציתי לספר לכם סיפור שקרה לי בגיל 8.

הכל התחיל ביום שני אחד בצהריים. חברתי הלל באה לשחק

איתי. יצאנו החוצה ושיחקנו 'מסירות' בכדור עד שפתאום הכדור

התגלגל. רצתי אחריו ופתאום מצאתי את עצמי במקום שאינני

מכירה. המקום היה חשוך מאד ולא יכולתי לראות כלום.

הלכתי קצת ונראה למולי אור. ראיתי הרבה עצי ברוש ועץ ברוש

אחד הגבוה ביותר השונה מכולם. ראיתי גם צמח ורוד שאותו

לא ראיתי מעולם ולידו היה צמח צהוב שגם אותו לא הכרתי.

אהבתי את המקום, הוא היה מקום קסום ויפה, הרגשתי כאילו

אני בגן-עדן. דמיינתי שיעשו עלי כתבה בעיתון שמצאתי מקום

חדש, ושאני יהיה מפורסמת מאוד, אך באמצע שדמיינתי הופיע

למולי איש. הוא היה לבוש סמרטוטים ולרגלו היתה נעל קרועה.

הסתכלתי עליו בפחד והוא השיב לי חיוך ואמר: 'את שואלת למה

אני נראה כך? אז אני יענה לך בסיפור, יש לך זמן?'.

השבתי לו (קצת פחות בפחד) שהגעתי לפה בטעות אך אשמח

לשמוע סיפור, והוא התחיל לספר:

 

סיפורי מתחיל בשואה, הנאצים יימח שמם רצו להשמיד את ישראל.

הם הכניסו אותנו לגטו, ואותי הם שמו בגטו וורשה. הם נתנו מעט

אוכל וכל הזקנים, הילדים והיולדות לא כל כך הצליחו להחזיק

מעמד. גם לי היה קשה במצב הנפשי והבריאותי.  הבריאותי-

כי הם לא נתנו לנו הרבה אוכל, והנפשי- כי לא יכולתי  לעכל

את זה שהם הורגים כל כך הרבה יהודים.

יום אחד הם אמרו לנו שהם לוקחים אותנו למקום חשוב ואנו

צריכים להתקלח לפני זה. בליבי חשתי שהם זוממים משהו.

ואכן, צדקתי. כשנכנסנו למקלחות במקום מים יצא גז (אפשר

להחנק ולמות מזה). לפני שהם נעלו את הדלתות הצלחתי לברוח.

כמה נאצים רדפו אחרי אך אני הייתי קל רגליים והצלחתי

להימלט מהם. בדרכי למקום הבטוח ראיתי אישה ובידה היא אוחזת

תינוקת. היא קראה לי ואמרה לי: 'אתה יכול לקחת את הילדה

שלי? אתה בעזרת ה' תברח אך אני איני יכולה לברוח, התוכל

לקחת את ילדתי?'. רחמי נכמרו עליה ולקחתי מידה את

התינוקת.

כיוון שסיפורי קרה לקראת סוף המלחמה, לאחר זמן קצר הגיעו

האמריקאים והרוסים להצילנו והם לקחו אותנו למקום בטוח.

מי שרצה נשאר בחוץ לארץ ומי שרצה עלה לארץ ישראל.

הלכתי לכוון האוניות כשבידי אחזתי את התינוקת. לפני שעליתי

לאונייה אמרו לי שמפרידים בין הילדים למבוגרים כי הילדים ילכו

למקום אחר מאיתנו. התלבטתי אם כדאי לעלות לישראל או

להישאר כאן, כי אם העלה לא'י שנינו נהיה בא'י אך לא ביחד,

ומצד שני אם אשאר כאן מי יודע מה יעלה בגורלנו.

החלטתי- אני עולה לא'י. עליתי על האוניה, וכשהגעתי לישראל

הפכתי שמיים וארץ כדי למצוא אותה. הלכתי לכל עיר כדי לבדוק

אם היא שם אך כשהגעתי לכאן, לפתח-תקווה, התייאשתי.

הבנתי שאין לי אפילו קצה חוט כי אינני יודע מה הוא שמה היום.

 

לאחר שגמר את סיפורו הוא בכה, ואני נזכרתי שאימי סיפרה לי

שהיא מאומצת והאיש שהציל אותה מן השואה נעלם, והיא

מחפשת אותו כבר המון זמן. קישרתי בין שני הסיפורים וניסיתי

למצוא דרך שהם יפגשו בניהם. שאלתי את האיש: 'אתה מכיר

את רחוב הדרור?'. הוא ענה: 'אני  מכיר ואני יכול לקחת אותך'.

אמרתי לו תודה ושמחתי. כשהגענו לביתי נכנסתי ואמרתי לאימי:

'פגשתי מישהו שסיפורו וסיפורך מאד דומים, הוא עומד בחוץ, אולי

הוא זה שהציל אותך'. אימי אמרה: 'אני לא מכניסה זרים אלי

הביתה!'. ניסיתי לשכנע אותה ולאחר שכנועים רבים היא הסכימה.

הכנסנו את האיש הביתה והתברר שזה הוא שהציל את אימי.

הם התרגשו ואמרו לי תודה ובתוך ליבי גם אני התרגשתי.

 

אז כאן תם סיפורי. אשמח לכתוב לכם עד סיפורים, רינת.

 

נ.ב- מאז האיש (ששמו שמואל) גר אצלנו ואני מאד אוהבת אותו.

 

 

 

 

תודה רבה לאורית לוזון על הסיפור !

 

 

[שמות הזוכים והפרס של התחרות יפורסמו בעזרת ה'

בסוף שבוע הספר- מוצאי שבת פרשת חוקת]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Hide picture