חכמלוגי

אנעים זמירות – סיפור לשבת

כותבת: הדס צרויה

איור: רינת גלבוע

שם הסיפור: אנעים זמירות

 

כל השבוע אני מחכה רק ליום אחד

יום מיוחד

יום שבת.

 

בכל יום שבת אני הולך עם אבא,

ועם אחיי שמעון ויואל

אל בית הכנסת להתפלל,

ומכל התפילות

אני הכי אוהב את 'אנעים זמירות'.

בכל שבת עולה ילד אחר לבמה

ושר 'אנעים זמירות' בקול צלול של נשמה,

שמעון אחי כבר גדול מאד

כבר מזמן לא אומר 'אנעים זמירות',

אבל אחי יואל,

לעיתים קם לבמה ואת 'אנעים זמירות' בקול מתפלל.

 

אני עומד לצד אבי, מוקסם,

גם אני רוצה להיות כבר שם.

לשיר בקול חזק ועמוק:

'אנעים זמירות ושירים אארוג'.

 

והנה ביום שבת אחד יפה מאד,

מיד בתום 'אנעים זמירות'

לחש לי אבא על אזני בלאט

רק משפט אחד:

'מהיום נתחיל ללמוד

לשיר אנעים זמירות'.

 

חיוך גדול ומרוגש

מילא את כל ליבי ממש,

סוף סוף אני מספיק גדול

סוף סוף גם אני יכול!

 

וכך ביחד עם אבא, למדתי 'אנעים זמירות'.

בכל יום שיננתי, וחזרתי ולמדתי עוד ועוד.

במשך כל השבוע כולו

למדתי לשיר את השיר עד תומו.

 

הגיע יום שישי, נכנסה השבת

ואני כבר מתרגש לקראת יום המחרת.

עם שחר פסענו לבית הכנסת,

ואבא אמר לי אל הגבאי לגשת.

ניגשתי אל הגבאי, מר לפידות

וביקשתי לשיר אנעים זמירות.

 

הביט הגבאי בעיניו הטובות

חייך חיוך נבוך ואמר בקול יקרות:

'מתנאל, כבר למדת 'אנעים זמירות'?

באמת כל הכבוד!

אבל תצטרך לשבת אחרת לחכות

כי היום ישיר דוד גרנות'.

 

שבתי אל אבא מאוכזב מאד,

סיפרתי לו את מה שאמר מר לפידות.

אבא חייך אליי חיוך מעודד ואמר

'אין דבר,

יש עוד המון שבתות

בהן תוכל לומר 'אנעים זמירות'.'

אבל כשדוד עלה לבמה,

ופתח את פיו ואת הנשמה,

כל כך רציתי להיות שם…

 

חלפה שבת, הגיעה שבת נוספת

כל השבוע למדתי כיצד לשיר בבית כנסת.

שוב ניגשתי אל מר לפידות

שוב ביקשתי לשיר 'אנעים זמירות'.

שוב אמר הגבאי בקול מתנצל

כי היום ישיר חנן צוריאל.

אבל הפעם הוא הבטיח בעיניו הטובות

כי בשבוע הבא אני אשיר 'אנעים זמירות'.

 

נרגש סיפרתי לאבא את מה שאמר הגבאי

ואבא שמח ואמר: 'אללי!

בשבוע הבא גם אמא תבוא

לשמוע איך אתה שר 'אנעים זמירות'.'

 

כל השבוע ציפיתי נרגש

לעמוד על הבמה מול ארון הקודש ממש,

שיננתי בלי הפסקה

כל מילה, קצרה וארוכה.

 

והנה הגיעה תפילת יום שבת

בית הכנסת נראה פתאום עוד יותר מיוחד.

כולם הגיעו להתפלל בבית הכנסת

אפילו אמא הגיעה, נרגשת,

והנה הגיע תורי לגשת.

 

מר לפידות קרא בשמי,

כמעט התקשיתי להאמין.

הלב שלי דפק חזק מאד,

כשהלכתי אל הבמה לשיר 'אנעים זמירות'.

על הבמה נעמדתי,

סביב הבטתי,

אך מפי, הגה לא הוצאתי.

 

כולם המתינו, חיכו לשירתי הרמה

ואני פתאום לא יכול, סתם עומד שם על הבמה.

הלב רוצה, גם הראש יודע הכל בעל פה

אך המילים תקועות שם, לא יוצאות לי מהפה.

 

כל המתפללים כבר עומדים חסרי סבלנות

ואפילו שמעתי כמה לחישות:

'הוא עוד קטן, הוא לא יכול שם לעמוד',

ואני, מעיניי כמעט זלגו הדמעות.

 

אז ראיתי את אבא אליי מתקרב,

כל כך לא רציתי אותו לאכזב,

ולפני שהספיק להוריד אותי מהבמה עם ידיו המלטפות

פתחתי את פי ושרתי:

'אנעים זמירות ושירים אארוג

כי אליך נפשי תערוג…'

 

אבא נותר על מקומו, מחייך חיוך גדול

וכל המתפללים שרו אחריי בקול.

המילים יצאו מתוך ליבי, מן הנשמה,

כשעמדתי כך לבדי על הבמה.

וכשסיימתי לשיר את הפיוט עד תומו:

'מי ימלל גבורות ד'

ישמיע כל תהילתו',

ניגש אליי אבא ונשק לי נשיקת גאווה

וגם אמא נפנפה לי מעזרת הנשים במטפחת זהובה,

הבטתי סביב, ראיתי את הגבאי מהנהן הנהון שמח

ופתאום ידעתי איך מרגיש באמת מי שמנצח!

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Hide picture